זה לא סקופ אני מניח, אבל תמיד נחמד להביא עוד עובדה מעניינית על התת-מודע הלאומי שלנו.

בוודאי שאלתם את עצמכם לא פעם מדוע כשאתם מתיישבים בפינה נידחת של אולם קולנוע שומם בהצגת אחר-הצהריים ביום חול גשום, בכל זאת, מעשה שטן, כשכבים האורות אתם מגלים שאתם מוקפים בשמונה בני אדם מדיפי או-דה-קולון, פאצ'ולי, וברוט, והם סוגרים עליכם באופן הרמטי, שניים מכל צד, שניים מלפנים ושניים מאחור, עם פופ קורן ושקית של "סמרטיס"?

ולמה כשאתם מתבודדים לכם בקצה רצועת קילומטר של חוף בודד, מיד נצמדת אליכם משפחה עם שולחן פיקניק, זוג שחקני מטקות, אנשי עסקים צמודי סלולריים, וחבורת משתזפות עם אוזניות דולפות של טכנו ושטוקהאוזן?

ולמה כשאתם מתיישבים על ספסל גלמוד בגן ציבורי לא ידוע, בעיצומו של מבצע צבאי בעזה, מיד, כאילו להכעיס, מצטרפת אליכם אם ותאומיה, קשיש ומטפלת, מוליך כלבים שהחליט לפוש, ופתאום גם איש ניקיון לבוש ברדס צהוב מטאטא סביבכם במרץ מטורף?

תשובה: העם הזה אוהב להדבק. להידחק. להיצמד. רק לא להיות לבד. אפילו לא לרגע. הנה, אמרתי את זה.

אבל לפני שאתם מאשימים אותי בגזענות (יש בזה משהו) הרשו להיתלות באילן גבוה. שלום עליכם, האנתרופולוג הדגול של העיירה היהודית, אמר על תחום המושב (חבל ארץ שהשתרע על כמיליון קילומטר רבוע, מקרים ועד לים הבלטי, מלודז' ועד גבולות סמולנסק) "זה התחום שבו יושבו היהודים ראש אל ראש כמו מליחים בחבית". אוי, וכמה רע היה להם בצפיפות הזאת! רע בהחלט אבל כל כך נחמד, חמים, ומלא קסם. כי אין כמו שבת אחים גם יחד. לא פלא שתכניתו של הברון הירש לישב את חמשת מליון חובבי הצפיפות האלה בערבות הפאמפאס של ארגנטינה נכשלה כישלון חרוץ.

והנה זאת קסמה של מדינת ישראל שלנו –  דחוקים זה אל זה, כמו מליחים בחבית אנחנו, וכמה שיותר יותר טוב. לכן לעולם אל תעלה על הדעת האפשרות לבטל את חוק השבות.לכן תמיד ימשיכו לעודד כאן ילודה, והכי חשוב, נמשיך להיצמד לתחת של הפלסטינים, חזק חזק חזק. עד שכולנו נחנק מאושר.