ביום שישי האחרון גילו תושבי תל אביב שהם כולם משועבדים לקונצרן הצריכה הקוראני הענק "סמסונג", מפלצת קפיטליסטית שאינה יודעת שובע. רבים מהם מיהרו לחפש את האשם בכבלי השעבוד שלהם. החשוד המידי היה ראש העיר שלהם, מנהל נמרץ, טייס ופדגוג, שכבר למעלה מעשר שנים מנגן להם בחלילית ופותח וסוגר כבישים (תרתי משמע). הם התרגזו. איך זה מעז האיש הזה למכור את שלוות יום השישי שלהם, (ובאותה הזדמנות גם את הכיכר העירונית, ואת המרחב הציבורי כולו) ליצרן הטלפונים הסלולריים? ותמורת מה? תמורת מרוץ מרתון?!
אבל האשמה איננה בראש העיר. אתם יכולים לחסוך ממנו את עוגת הקרם שהתכוונתם להטיח בפרצופו. נכון הדבר שרק קיבוצניק-לשעבר, מי שהתחנך על "ערכי תנועת העבודה" ושינן היטב את העיקרון של "כל אחד על פי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו" יכול להתמסר בקלות כזאת לבעלי ההון, אבל בשעבוד שלנו הוא איננו אשם. כי מזמן, ומרצוננו החופשי הפכנו את עצמנו לעבדים נקלים. ולא רק של סמסונג. גם של אפל, מייקרוסופט, נסטלה, דמלר, פולקסוואגן, טושיבה, מיצובישי, פיליפס, סימנס, שברון, בי.פי, פפסיקו, היינץ, … הו, כמה אנחנו אוהבים אותם את האדונים הטובים האלה. איך היינו ממשיכים לחיות בלי הדאגה האינסופית שהם דואגים לרווחתנו? איך היינו מתקיימים בעולם אם ענקי הקפיטליזם הגלובלי היו נוטלים מאיתנו את חסדיהם? אם היו מונעים מאיתנו את כל הטוב שהם שופכים עלינו?
אגב, האם לכך רומזת השורה "להיות עם חופשי בארצנו", בהמנון הלאומי? לחופש לבחור בין שעבוד למייקרוסופט או כניעה לאפל? בין בנק לאומי לדיסקונט? בין סוכן של בעלי ההון שמנהל עירייה לבין סוכן של בעלי ההון שמנהל צבא?
או שאולי הבחירה היא בין חבטה מתוסכלת בהגה של "הונדה" לבין בעיטה נרגזת בלוח מחוונים של "טויוטה", כשאתם תקועים בפקק ובחוץ חולפת דבוקת רצי מרתון בחולצות שמודפס עליהן "סמסונג"?