חרף מקורותיו הפגאניים, מזכיר לנו חג החנוכה שאנחנו, בני אור אנחנו, ומלחמתנו המתמשכת (כבר התרגלנו) בבני חושך היא פחות או יותר סיבת קיומנו כבני תרבות.

האומנם? בלי לגרור אתכם, קוראי היקרים, לפלפול טרחני,  בואו נסכים שלאור אין קיום כלל מבלי החושך. ולהיפך. מין תאומים סיאמיים כאלה שנבראו זה בתוך זה. ולכן כל המלחמה הזאת של אור וחושך היא פיקציה שמטרתה למכור רעיונות דתיים, חברתיים, לאומניים – מרכולת זולה ונצרכת.

עכשיו בואו ניזכר גם שחלק מאיתנו לא מתביישים להודות שהם אוהבים את החושך, ובעצם, ממש זקוקים לו. זקוקים  לו באופן נואש. זקוים לו כמו אוויר לנשימה. ולא רק כדי לשחזר את תנאי הרחם שבהם הניחו לנו לגדול בשקט ולא בלבלו לנו את הראש – אלא גם משום שרק בחושך אפשר להתבודד ולהסתתר.

רק בחושך מותר לו לאדם להיות מכוער. ערום. עקום. מרושל. כלומר רק בחושך מותר לו לאדם להיות הוא עצמו. כי חושך, יקירי, פירושו פרטיות.

אלא שהמושג פרטיות לא מוכר כאן במדינת ישראל. בהגדלה המגוחכת הזאת של שטעטל מעופשת ממרכז אירופה, כל אחד חייב לחשוף את מערומיו וכעורו של האחר. כפי שאין, ולא יהיה כאן לעולם, שקט (כן! שקט! קצת שקט בבקשה!!!!!!) כך לא יהיה כאן לעולם חושך. פינה אפלולית להיחבא בה, רק לכמה דקות… זה כל מה שאנחנו מבקשים.

לך תסביר את הבקשה הפשוטה הזאת לשכנים שלי שמאירים את חצרם באור יקרות. לך תסביר את העניין הזה לפקידי העירייה שמאירים את גינת השעשועים הקטנה שברחוב באמצעות ארבעה זרקורים שהובאו מאיצדיון יד-אליהו. לך תסביר את העיקרון הפשוט הזה למחלקה להנצחת החללים (או איך שקוראים לחבורה הזאת) במשרד הביטחון, שכבר כמעט עשור מתעקשית להציף את בית הקברות הצבאי בקריית שאול באור. ולמה בעצם? האם נועדו הפנסים להאיר למתאבלים באישון לילה את ספרי תהילים שבידיהם? או שאולי נועדו להכשיל מפגשים רומנטיים ולמנוע משגלים על לוחות השיש הצרים? כך או כך, מעניין כמה עולה לנו, למשלמי המיסים, להאיר את המתים.

חג סביבונים שמח.