הכל בחג הזה, שנקרא ל"ג בעומר, קשור בזין.

זה התחיל בשנת 132 עם איסור שהטיל מושל יהודה, טיניאוס רופוס, על מנהג ברית המילה. הוא התבלבל כנראה. שולחו, הקיסר חובב הגברים אדריאנוס, בעצם הוציא אל מחוץ לחוק האימפריאלי את מנהג סירוס התינוקות (כן, בימים ההם דווקא לסריסים היה סיכוי טוב לג'וב כזה או אחר). אבל למושל רופוס, ההתעסקות באברי תינוקות נראתה דומה באופן חשוד. אולי טעות, אולי התעסקות דקדקנית בקטנות. לך תבין. הצרה היא שבאותה תקופה, תחילת  המאה השנייה לספירה, הסתובבו בפרוביציה יהודה הרבה גברים עצבניים במצב של פוסט-טראומה. דור שני לחורבן.

ואז, גבר מהאגדות, אחד שהיה רוכב על אריות בשעות הפנאי וזורק אבני בליסטראות כמו שאני ואתם משחקים בכדורי פינג-פונג, לקח את העניינים לידיים, הנהיג מרד, ורשם לזכותו כמה הצלחות שהספיקו כדי לרשום אותו בהיסטוריה. זה נגמר כידוע באסון נורא: כל תושבי יהודה נטבחו או הוגלו. ובנוסף לכך – במקום שיובא הגיבור לרומא ויהפך שם לסוּפֶּר-גלדיאטור (ולאובייקט מיני בעיני נשות רומא) האיש פשוט מת בתאונה. סתם.

עלבון גברי זקוק לתיקון גברי. לא לקחת ללב. איך לא לוקחים ללב? פשוט: עם קצת יחסי ציבור הופכים את הסמטוחה לחג לאומי. ואיזה חג? חג של גברים. מה גברים אוהבים? אש! כן אש! אש זאת התמחות של גברים. וכך בא לעולם ל"ג בעומר.

ועכשיו תראו כמה החג הזה משמח אותנו, הגברים. הנה, תראו איך האבאים בגן מתחרים זה בזה מי יכרות יותר חלקות יער, יעמיס יותר גזעים, פרטי ריהוט, וקרשי בניין גנובים על הנגרר שלו,  יקים את פירמידת העץ הגבוהה ביותר, ויבעיר את המדורה הגדולה ביותר בשכונה. היש בעולם משחק שגברים יכולים להנות ממנו יותר?

רגע. והסוף. אל תשכחו את הסוף. האחווה הגברית של השתנה משותפת על הגחלים ושרידי הקרטושקס.

כן! אנחנו משתינים עליך טיניאוס רופוס. זרקת אותנו לגלות של אלפיים שנה, ותראה אותנו. משתינים עליך עם הזין היהודי הנימול שלנו.

חג שמח!