הכלב הזה שמשתין אל תוך מטר של גשם, איור שהפכתי ל"לוגו" של האתר שלי, הוא איור שעשיתי באמסטרדם, ברייקס-אקדמי לפני… רגע, תנו לחשוב… 28 שנים. אז עוד לא הייתי כלב זקן, סתם גור נבחן, ובדיעבד מסתבר שגם לא ידעתי הרבה על השתנות כסיבה קיומית, אף על פי שבעיני עצמי נחשבתי לאמן דגול שהעולם שרוע לרגליו. הכלב המשתין בגשם היה אחד מתוך סדרה של איורים בספר קטן שציירתי והדפסתי (וגם כרכתי) במו ידי  שנקרא "מונולוגים".  הכותרת ליד האיור היתה: "אבל לי יש סיבה, אמר הפיפי לגשם." אגב, באנגלית החוכמה הזאת נשמעת קצת יותר טוב.  הספרון הזה והאיור שבתוכו מציינים נקודת מפנה: פתאום הבין הכלבלב, גור פאג עם אלטר אגו של דינגו, שאת אחד מעשרת המקומות הראשונים הוא רוצה, ושקהל קטן של אניני טעם זה בעצם רק כינוי לשניים שלושה חברים, משפחה, ובת זוג שבעוד רגע עומדת להעלם מחייו. ואז באותו רגע אמסטרדמי גורלי החליט שאין שום טעם להשקיע אנרגיה בפרויקטים קטנים רזים וצנועים. שהוא צריך ללכת על גדול. ולא סתם גדול אלא ג-ד-ו-ל!!!  וכך, בדרכו הערמומית, הדבר הבא שייצר היה אותו ספר קטנטן, רזה וצנוע שנדפס והופץ במהדורה של 27 (עשרים ושבעה!) עותקים.

זה קצת כמו ההגיגים האלה, לא? כשאני כותב את הדברים הטריוויאלים שלי נדמה לי שאני מהָגֵג אל קהל עצום ורב. מתקשר עם כל האנושות הדוברת (וקוראת) עברית. טוב, אולי לא ממש כולם. עשרים…? עשרה?…  מה, רק שישה?!

עכשיו אתם אולי מבינים מה מסמל הכלב הזה שלי, שמנסה בזרם עלוב של שלפוחית להתחרות בארובות השמיים.

אגב, בסוף השבוע האחרון נסעתי לאמסטרדם.  הרייקס אקדמי עבר למקום אחר. קפה "קארלס" נסגר. במקום מבשלת היינקן שהפיצה ריח מתוק ברחובות ה"פייפ" נבנה בניין מכוער. הגשם לא פסק לרגע, ורוח מהירה, חותכת שפתיים ומקצצת אוזניים נשבה מהים הצפוני והתערבבה עם דמעות הנוסטלגיה.

מה אני אגיד לכם? בכל זאת עדיף להיות גור פאג רכרוכי על דינגו זקן.

מכיוון שאני צדיק אין לי ברירה אלא להיות חובב תעניות. לכן כל כך חורה לי שיהודים טובים במקומותינו לקראת יום הכיפורים מברכים זה את זה בברכת "צום קל!" ויש גם כאלה שמנסים להעביר את כל חטאיהם לתרנגול חף מפשע. על מי הם מנסים לעבוד?

אבל אתם יודעים מה? לא חשוב הצום. עזבו. לא צריך ללכת על גחלים או להעביר שלאפשטונדה על מיטת מסמרים. גם חולצה משיער סוסים מיותרת. אפשר לוותר על כל התרגילים הוולגריים והפרימיטיוויים האלה. כי אנחנו יש לנו את התענית הנצחית שלנו. לא רק בזיעת אפינו נאכל, ובצער נלד, אלא גם נמשיך להקיף את עצמנו בכיעור, בזוהמה, בגסות רוח ובנבזות, ונהנה מכל רגע.

אני חוזר לצדיקות הפרטית שלי. כפי שכבר אמרתי, בלי  הלקאות עצמיות הגונות (ולא רק במובן המטאפורי), כשיגרה יומיומית – חיי אינם חיים. איך זה עובד בדיוק? הנה המתכון: כל יום מתחיל במבט ארוך בראי. נסו את זה. הסתכלות בראי היא פעולה מייסרת מאין כמותה בגיל 58. הלאה. המשך יעיל יכול להיות דפדוף בעיתון, במיוחד בסופי שבוע. זהו באמת כאב נפלא ממש, כאב שאין לו תחליף. ויש לו גם אפקט מצטבר בלתי רגיל. אדם יכול להמשיך להרהר באפסותו מול רשעותו של העולם לאורך כל היום ועוד עמוק אל תוך לילה נטול שינה. בלילות של שינה אגב, החלומות גם הם אופציה לעינוי, ואם במקרה התענגת לך (בגילך המתקדם) על חלום רטוב, היקיצה תשבור לך את הלב. מה עוד? לך לרופא, לך לעוד רופא, חפש סימנים על העור, בשתן, על הלשון, נסה להבין את ערכי בדיקת הדם האחרונה שלך לאור עצות המומחים באינטרנט, קרא את השאלות בפורומים, השווה את התשובות לשלך. שים לב לצבע הקשתות הקטנות על הציפורניים. והשיניים… בדוק כמה עולה היום השתלת שן. קרא את דוחות קרנות הפנסיה. שלם את חשבון החשמל. הצץ במכונית הישנה שלך. כמה זמן לדעתך היא עוד תחזיק מעמד ההונדה ג'אז המקרטעת הזאת?

כבר הגענו לצהריים? יופי! הנה עוד סיבה לכאב מוצלח. המרחק ההולך וגדל – הו, כל כך מהר הוא גדל – בינך ובין הבוקר. בין אותו מבט בראי. זוכר? זה היה מזמן. כמובן, אם היית מצליח להבין את הפיסיקה הזאת, את הקשר הקונספירטיבי המכאיב בין מהירות דרך וזמן, אולי לא היית כזה צדיק.

בשלב זה של היום אפשר לפנות לערוצים בורגניים מקובלים. לריב עם שכן (או שניים), לטייל עם הכלבות בשכונה המאוכלסת בהמוני כלבים שכולם קנאים מאד לגבולות הטריטוריות שלהם, לקרוא משהו שכתבת אתמול, לכתוב משהו שכתבת אתמול, לנסות לזכור משהו שאתה חייב לזכור אבל אתה לא זוכר למה אתה חייב לזכור אותו, לנסות לשכוח שעוד מעט אוקטובר ושנת הלימודים מתחילה, להתגעגע לילדים שלך, לגלות שהקישואים בתבשיל מרים, וזה הרי נפלא, כי מרור הוא אבן יסוד קולינארית בחייו של צדיק, להירדם מול הטלוויזיה ולהתעורר כעבור חצי שעה עם עורף תפוס וכאב יפהפה בגב התחתון.

רק תדעו לכם חברי הצדיקים, שאני לא צם אף פעם. בטח לא כשכל הקהיליה הקדושה עסוקה בחלומות מגירי ריר על קרעפלך ועוגות לייקח. כי כפי שאמרו אבותי, צרת רבים חצי נחמה, ואני, אפילו חצי נחמה אני לא רוצה.