5 באוקטובר. בדיוק לפני ארבעים שנה פרצה המלחמה. הנה עוד שני קטעים מתוך הרומן "בחול", סיפור שמתחיל בדיונות שבין אולגה לקיסריה ונגמר בחולות של טסה, ביום השלישי למלחמה

1.

שתקנו. בלאו הכי לא יכולנו לנהל שיחה בגלל רעש הרוח שהכתה בפתחי הדלתות. אבל כעבור עשרים דקות כבר הגיעה הנסיעה המסויטת לסופה. מולנו היה  טור אדיר של שריון שמילא את כל הדרך לכל רוחבה ועלה על גדותיה.

"תאר לעצמך את הפילים של חניבעל מופיעים בעמק הפּוֹ," מלמל הסמל. הוא הפתיע אותי. בכל מקרה, כאן, במדבר, בשעות הצהריים הלוהטות של יום שני, היה לי קל יותר לתאר לעצמי את התמונה מגובה הסוחויים והמיגים: טור נמלים מבולבל.

"סתם, נזכרתי באיזה ציור שאהבתי באנציקלופדיה 'תרבות'," אמר הסמל.

עצרנו מול הטור המשוריין. הסמל חיפש פרצה.

"אני מש"ק הווי ובידור," אמר לי פתאום, "הבטחתי למח"ט את יפה ירקוני." הוא ניצל את סוף המסע להכרות חפוזה. "ומה אתה עושה כאן?"

"מחפש מישהו," אמרתי. הוצאתי את התמונה מכיס הסרבל והראיתי לו אותה. הוא התבונן ארוכות ואז עלה על פניו חיוך איטי, חיוך של איכר שגילה כי נפל קורבן למהתלה.

"זה אתה בעצמך, לא?" אמר.

החזרתי את התמונה לכיס.

התקרבנו אל המהומה. על האספלט התגלגלו זחל"מים ג'יפים וקומנדקרים. על החול הסמוך לכביש תמרנו טנקים ונגמ"שים בתוך סופה אדירה של אבק. בין כלי הרכב התרוצצו אנשים שסימנו בידיהם לנהגים להסתובב לאחור. צעקותיהם נבלעו בתוך רעש המנועים וחריקת השרשראות.

הסמל ניסה בחוסר זהירות, או בעצם בחוצפה, לפלס דרך במערבולת השריון, אבל לבסוף נדחקה הכרמל אל שולי הכביש ושני גלגליה הימניים ירדו אל תוך החול והתחפרו בו. נפלתי החוצה.

"תשמע," אמרתי לסמל, "אני הולך לברר מה קורה כאן."

ניגשתי אל אחד הנגמ"שים שבקצה הטור. ראש בקסדת שריונאי הציץ אלי מהצריח.

"תגיד, מה הולך כאן?" צעקתי אל הראש בקסדה. הוא עשה סימן שאינו שומע והזמין אותי שאעלה אליו. הנחתי רגל על השרשרת, נאחזתי בכבל שהשתלשל מהסיפון ומשכתי את עצמי למעלה.

"זהו, אנחנו חוזרים," ענה לי הבחור חבוש הקסדה בצעקה, "קיבלנו פקודה לחזור לגזרה המרכזית."

"מי זה אנחנו?" צעקתי.

"כל האוגדה," ענה לי בצעקה.

"מה קרה?" צעקתי.

"רצו שנרד לציר הג'ידי," צרח אלי, "אמרו שהולכים על סואץ, עכשיו חוזרים צפונה, לטליסמן ועכביש, לעשות שם קצת סדר."

 2.

התעוררתי במקום שבו החול היה חרוש שתי וערב של שרשראות זחלים, ומוטבע באלפי טביעות רגליים. שורת מבני בטון רבועים נבלעה באבק. צלליות של הליקופטרים נחתו אל תוך שקיעה גרנדיוזית. אנשים כפופים, נושאי אלונקות, רצו הלוך ושוב. ידיים מורמות החזיקו שקיות אינפוזיה. ג'יפים, וזחל"מים התרוצצו סחור-סחור. משאיות באו ויצאו בין ענני חול שקרני השמש הגוועת צבעו בוורוד. חיילים פרקו ארגזי תחמושת. צעקותיהם נבלעו בטרטור המנועים. בחניון, בין הנגמ"שים, התגלגלו מילים קסומות. "'טליסמן'," אמרו אנשים, "'עכביש', 'חמוטל', 'חמדיה', 'כישוף'."

רעמים קצובים התגלגלו במערב.

באור אחרון, ניגשתי אל חבורת חיילים לבושי סרבלים שישבו בחול שעונים על ארגזי תחמושת ריקים. הם העבירו ביניהם קנקן תה ולעסו מציות מרוחות בריבה.

"אני מחפש מישהו," אמרתי ושלפתי את התמונה מהכיס.

הסועדים היו אדיבים מספיק לעשות את עצמם מתבוננים. אבל החשכה כבר ירדה על החניון והפנים שבתמונה היו רק כתם בהיר שבתוכו סימן של חיוך.

"תשאל בתאג"ד," אמר מישהו, "שמה יש להם יופי של זיכרון לפרצופים."

לאלה שחוגגים את חגי ישראל על פי התאריך הלועזי, לרגל ה-5 באוקטובר, עוד קטעים מהרומן שלי "בחול"- 

1.

נהגתי כל הלילה.

אורו של ירח פחוס האיר את המדבר. ההרים, ערימות שחורות, התרחקו מהים ונדחקו מזרחה. צלליות בתים נמוכים, מגדלי קידוח, מאגרי בטון, דקלים בודדים, חלפו מד פעם ליד הכביש.

עם עלות השחר הגעתי למבואות ראס סודר. ארבעה צנחנים על ג'יפ נושא תותח-לא-רתע  הסבירו לי בעילגות ילדותית איך לצאת מסבך הצמתים אל כביש סואץ- מיתלה.

רעדתי מקור.

"רוצה מעיל או משהו?" שאל אחד מהם ובלי לחכות לתשובה, משך מתוך פקעת חפצים שהיתה תקועה בין רגליו מעיל אפור. זה היה מעיל נאט"ו מרופד ששרידי רקמת השחור-אדום-צהוב  של דגל גרמניה עוד היו על כתפו השמאלית ועל חזהו התנוססו האותיות צ.ה.ל.

לבשתי אותו והתמלאתי אושר. לא ידעתי עד כמה חשקתי במעיל הזה, עד שלא היה שלי. וכן, בדיוק כפי שחשבתי, ריח זר, ריח קל של שמן רובים נדף משרווליו, ובמצנפת המרופדת היה שקוע ניחוח קל של אפטר-שייב.

סלח לי על הדימוי הבאנאלי: היתי כמו ילד שמצא צעצוע שאבד לו.

הצעתי לצנחן קרטון "טיים" בתמורה והוא, שכלל שלא התכוון לבצע עסקת חליפין, סרב בתוקף. אבל חבריו נענו להצעה במקומו ומיד חילקו ביניהם את השלל. אחר כך חזרו שוב על הוראות הדרך והזהירו אותי מפני חוליות קומנדו מצרייות, שעל פי התדריך שקיבלו, פוזרו במהלך הלילה בואדי סודר ואזור המיתלה.

"אם תפגוש אותם," אמר לי אחד מהם בעליצות, "תמסור להם שהנחשים של שמונה מאות תשעים מחכים להם אחרי הסיבוב."

המשכתי בדרך כשאני מכורבל במעיל הכבד וסיגריה בוערת תלויה על שפתי התחתונה. עיני נעצמו.

2.

 שתי רביעיות מטוסים זהרו בשמיים הלבנים, חלפו בזו אחר זו ונעלמו באופק, אבל כעבור זמן קצר חזר והבהיק קו מתכתי אחד בודד מעל הצומת. הוא צלל אל הגבעות כשהוא גורר אחריו לשון אש מעשנת.

שלושת החיילים הרימו את ראשיהם.

מייקי עקב עם עדשת מצלמתו אחרי המטוס הנופל.

מורג חזר. "כוסאמוק הסקייהוק הזה," רטן, "הרמתי את הראש להסתכל והשתנתי על עצמי. "

פטריית עשן עלתה מאחורי הדיונה.

"ככה זה, אורי," אמר מייקי, "מלחמות זה לא בשביל זקנים."

מורג חייך. נדמה לי שזאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך. גבותיו, ששיבה זרקה בהן, התרוממו מעל למסכה המרושעת של משקפיו הכהים.

"לנו יש את התבונה, את הציניות, ואת השלטון," אמר, "ומה לצעירים יש? רק אומץ."

עוד קטעים – מחר

תרשו לי לדבר – כמו כולם בזמן האחרון – על מלחמת יום הכיפורים. זה לא שאין לי מה להגיד על אסד ועל הטפשות של אובמה, אבל אני תמיד מעדיף נוסטלגיה. ביחוד כשמטרתה לקדם את ספר שלי. כן, שוב "בחול": בלש מגיע לחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים…וכו'. אבל המלחמה איננה העניין המרכזי בספר הזה, ממש לא, היא כמובן רק נקודת זמן קריטית שכל המשברים, האישיים וחברתיים, מתנקזים אליה, וזה רק סיפור כמובן, שבחלקו – כפי שמכריזים עמיתי בהוליווד – מבוסס על עובדות. אבל ההיסטוריה היא רק סיפור, כי העבר הוא רק סיפור שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, ולחזור ולספר לעצמנו, לשנן אותו, לשנות אותו, לעבד אותו (נוסטלגיה זאת רק אפשרות אחת) ולשעבד אותו לצרכים כלכליים. וכל זה בסדר גמור שהרי הזכרונות הם מהותה של האנושיות ונשמת אפה של האנושות. ועדיין, גם אני כמו רבים אחרים יכול להיחשב ובצדק כ"ספסר מלחמה". אם לא היו כאן כל האסונות האלה, על מה היתי כותב? או מה היתי מנסה למכור לקהל תמורת שלוש וחצי שקלים החתיכה?

 

מתוך ארכיון הוידאו של כלל סופרי ישראל

אגור שיף קורא קטע מתוך הרומן "בחול", סיפור בלשי שמתרחש בקיץ 1973:

האם באמת הזקנו בארבעים השנים האלה, או שישבנו במכונת זמן ורק ההיסטוריה זזה (במהירות) מסביבנו. כי הרי אנחנו עוד כל כך צעירים בעצם. ממש עכשיו עשינו בגרות, התחלנו להתגלח, פקחנו עיניים, ויצאנו לטיול בסיני…