מתוך שיחה בין הדוד שְׂרוּל לזיגי, גיבור הרומן "מה שרציתם" (זמורה ביתן כנרת 2008):

"סמוך עלי," אמר הדוד שְׂרוּל, "הארץ הזאת קלקלה את כל מה שהעם היהודי הצליח להשיג באלפיים שנות גלות."

"מה למשל?" עודד אותו זיגי להמשיך בהסתערותו.

מה למשל, מה למשל," רטן הדוד, "למשל היכולת לחשוב בהיגיון. לספר בדיחות. או הרצון לחיות למשל."

ובהמשך, לקראת סופו של הרומן, אומר הדוד שְׂרוּל  כך–

"…הגיע הזמן שניתן לעצמנו דין וחשבון על ההבטחות שהבטחנו לעצמנו ולא קיימנו. אני מתכוון לציונות, זיגיל'ה, אני מתכוון לתנועה הלאומית הזאת שניתקה את העם היהודי מהערש האמיתי של תרבותו, הלא הוא אותו חבל ארץ נרחב הידוע בשם מזרח אירופה, שקרעה אותו משורשיו וגזלה ממנו את לשונו ואת אמונותיו… כן זיגיל'ה. האמת היא שהעם היהודי שייך לגולה, לא לשום ארץ ובוודאי שלא לארץ ישראל שהופקדה בידי אחרים… אנחנו, למישורי הווהלין אנחנו שייכים, לביצות הפריפייט, לגדותיהם של הבוג והסטיר, ליערות ליטא ולפינות הנדחות של בסרביה. לבריסק, לפינסק, למינסק," מיתריו רעדו ככל שקולו התחזק. עיניו דמעו. "לקישינב, לז'יטומיר, לברודי, ללוצק, לביאליסטוק, ללודז', לצ'רנוביץ לקלוז'…לשם שייך העם היהודי, אתה מבין את מה שאני אומר לך, זיגיל'ה?"

זה לא סקופ אני מניח, אבל תמיד נחמד להביא עוד עובדה מעניינית על התת-מודע הלאומי שלנו.

בוודאי שאלתם את עצמכם לא פעם מדוע כשאתם מתיישבים בפינה נידחת של אולם קולנוע שומם בהצגת אחר-הצהריים ביום חול גשום, בכל זאת, מעשה שטן, כשכבים האורות אתם מגלים שאתם מוקפים בשמונה בני אדם מדיפי או-דה-קולון, פאצ'ולי, וברוט, והם סוגרים עליכם באופן הרמטי, שניים מכל צד, שניים מלפנים ושניים מאחור, עם פופ קורן ושקית של "סמרטיס"?

ולמה כשאתם מתבודדים לכם בקצה רצועת קילומטר של חוף בודד, מיד נצמדת אליכם משפחה עם שולחן פיקניק, זוג שחקני מטקות, אנשי עסקים צמודי סלולריים, וחבורת משתזפות עם אוזניות דולפות של טכנו ושטוקהאוזן?

ולמה כשאתם מתיישבים על ספסל גלמוד בגן ציבורי לא ידוע, בעיצומו של מבצע צבאי בעזה, מיד, כאילו להכעיס, מצטרפת אליכם אם ותאומיה, קשיש ומטפלת, מוליך כלבים שהחליט לפוש, ופתאום גם איש ניקיון לבוש ברדס צהוב מטאטא סביבכם במרץ מטורף?

תשובה: העם הזה אוהב להדבק. להידחק. להיצמד. רק לא להיות לבד. אפילו לא לרגע. הנה, אמרתי את זה.

אבל לפני שאתם מאשימים אותי בגזענות (יש בזה משהו) הרשו להיתלות באילן גבוה. שלום עליכם, האנתרופולוג הדגול של העיירה היהודית, אמר על תחום המושב (חבל ארץ שהשתרע על כמיליון קילומטר רבוע, מקרים ועד לים הבלטי, מלודז' ועד גבולות סמולנסק) "זה התחום שבו יושבו היהודים ראש אל ראש כמו מליחים בחבית". אוי, וכמה רע היה להם בצפיפות הזאת! רע בהחלט אבל כל כך נחמד, חמים, ומלא קסם. כי אין כמו שבת אחים גם יחד. לא פלא שתכניתו של הברון הירש לישב את חמשת מליון חובבי הצפיפות האלה בערבות הפאמפאס של ארגנטינה נכשלה כישלון חרוץ.

והנה זאת קסמה של מדינת ישראל שלנו –  דחוקים זה אל זה, כמו מליחים בחבית אנחנו, וכמה שיותר יותר טוב. לכן לעולם אל תעלה על הדעת האפשרות לבטל את חוק השבות.לכן תמיד ימשיכו לעודד כאן ילודה, והכי חשוב, נמשיך להיצמד לתחת של הפלסטינים, חזק חזק חזק. עד שכולנו נחנק מאושר.