הבית הקטן ששכן ברחוב הבאר פינת רחוב הגנים איננו. במקומו עומד תל הריסות. העצים הזקנים עדיין ניצבים משום מה במקומם. אני מניח שבעוד יום-יומיים גם הם יעקרו.
הבית החביב הזה היה ידוע כביתו של "איש הציפורים". לא זכיתי להכיר את בעל הבית המפורסם ואת אוסף הציפורים שלו. נדמה לי כי לפני שש עשרה שנים כשעברנו לגור כאן, כבר היה האיש זקן מאד, כמו רוב בעלי הבוסתנים היפים ששכנו בין שדות הכפר הירוק לנאות אפקה.
אני זוכר שקדיות פורחות. שיירות רוכבים. טווס מיוחם צורח אל הרחוב הריק מראשו של איקליפטוס ענק. כביש מוצף בחורף. תנים חומקים בין אלומות פנסי המכונית. ריחות כפר.
אתם יכולים להבין שהשמות "רחוב הבאר" ו"רחוב הגנים" תיארו בימים הרחוקים ההם נוף אותנטי. אבל היום בשכונת בנייני יוקרה של מעמד ביניים יאיר לפידי, אין בשמות האלה שום כוונה אירונית. וגם לא התרפקות נוסטלגית, אני בטוח. סתם מקריות. אם כי ליזמי נדל"ן שמוכרים דירות פאר בבנייניי שיש וזכוכית של ארבע עשרה קומות, נחמד להתקשט ברומנטיקה כפרית. ואף על פי כן אני מרשה לעצמי להניח שגם בסלונים המתוקתקים, החדשים, המבהיקים בצבעי הקרם שלהם, ברחובות הגנים והבאר, עוד יש מי שבמוחותיהם מהבהבות תמונות ילדות של שדות פרא ארץ ישראליים הפורחים בחורף ומצהיבים בקיץ.
אבל עזבו זיכרונות. אנשים צריכים דיור. זאת ארץ קטנה שמספר תושביה גדל במהירות. ואם כבר להתגעגע אז למה ללכת ארבעים שנה אחורה ולא ארבעת אלפים? הנה כך אנחנו ממלאים בצייתנות אדיוטית את הבטחתו של הקדוש-ברוך-הוא לאברהם אבינו ומתרבים כחול אשר על שפת הים וכמו כוכבי השמיים לרוב. כלומר, סופם של הבתים הקטנים ושל החצרות והבוסתנים, ושל שדות הפרא ושל החי והצומח – ידוע מראש. דינם נגזר. גורלם נחתם. הבאר והגנים, מרחבי החוף והשרון אינם אלא "רזרבה קרקעית", שבעוד שני עשורים תהיה מכוסה בבתים.
יהיה נכון אם כן לומר שמדינת ישראל עולה על גדותיה. או אם נדייק – עולה על גבולותיה. כי היכן עוד מתקיימים המרחבים הארץ ישראלים המתוקים שלנו? כן, כן, ניחשתם. בפלסטין. ובכן, אולי הטענה הפלסטינית שכוונת הישראלים היא להשתלט על אדמותיהם, בעצם נכונה? הטענה הזאת מוכחשת תדיר בשאט נפש ובעיקום פרצוף חד משמעי. אבל רגע, מה באמת נעשה כשיגמרו לנו השדות? ניישר קצת קו הגבול, לא? נחתוך קצת מפה, נחרים קצת משם, נייבש קצת, ניישר קצת, ננקה קצת, נגרף הצידה כמה עצי זית. כי בחייכם חבר'ה, מה יותר חשוב? שמן זית לחומוס או דירה לגור בה? התשובה ברורה.
והאמת היא שבעצם זה מה שאנחנו כבר עושים. במרץ. בשיטתיות. בחדוות יצירה.
בדרך כלל מצטיירות ההתנחלויות בשטחים (במיוחד לעדיני נפש כמוני שנזהרים לא לעבור את הקו הירוק) כשכונות של בתים חמודים, אדומי גגות, מוקפים בגינות מלבלבות. ממש הבוסתנים של נווה גן וקירית שאול ששועתקו אל הרי השומרון. ממש פינת רחוב הבאר ורחוב הגנים ששוכפלה על הרכסים של הרי אפרים. אבל האמת היא שכבר היום נבנים בשטחים הכבושים (איש כמובן לא יעז לקרוא לאדמות המוחרמות האלה Lebensraum) בתי דירות, מגדלים נאים של שיש, זכוכית ואלומיניום.
ובכן גברותי ורבותי, מסתבר שזאת איננה כלל שאלה של שמאל מול ימין. אין כאן בכלל ויכוח בין אידיאולוגיות. מדובר ב"דיור בר-השגה". באופן אינטואיטיבי, כל מי שחי ומתרבה בישראל/פלסטין מבין שיום אחד, והוא איננו רחוק כלל וכלל, כל הרצועה הצרה הזאת שבין נהר הירדן לים התיכון, ובין הרי הלבנון למדבר תהיה מכוסה במגדלים! מי ייגור בהם במיליוני הבנינים האלה? יהודים? ערבים? יגורו בהם אנשים נטולי נוף. ואנשים נטולי נוף הם כידוע נטולי נשמה.
שלום לא יהיה כאן. רק הרבה הרבה בתים, ובהם הרבה הרבה דירות, שיעלו הרבה הרבה כסף.
