לכל פרץ מחריד של טרוף אלים, הסימפטומים הקליניים שלו. כל רצח ראוי לבחון על פי הנסיבות המאפיינות אותו. יתכן שעל פי אותו הגיון קרימינולוגי יש להתייחס גם לרציחות המוניות. אם כך הרי שכל מקרה של ג'נוסייד – מתוך הקטלוג הארוך שמספקת לנו המאה ה-20 – צריך להירשם בזיכרון כאילו היה יחיד במינו, ויש לערוך בגינו חשבון נפש נפרד.

ולפיכך אפשר פשוט להתעלם מכך שיום השואה שלנו (שלנו!) חל בסמיכות ל-17 באפריל, היום שבו לפני 40 שנה, ב- 1975, כבש ארגון שכינויו היה "קמר רוז'" את פנום-פן בירת קמבודיה והשתלט על המדינה כולה. באותו יום התחיל בקמבודיה אקספרימנט חברתי מטורף שבמהלכו, להערכת ההיסטוריונים, נרצחו מליון ושבע מאות אלף בני אדם. ביניהם מאות אלפי ילדים.

היה זה ג'נוסייד מסוג אחר. חדש. ג'נוסייד התאבדותי. לא עוד עם שמנסה להשמיד עם אחר, אלא הפעם, כת קנאים שמנסה להשמיד את עמה שלה.

הניסוי כידוע לא הצליח. הניצולים והרוצחים התאוששו איכשהו, והיום, אחרי סימון של אתרי קבורה, איסוף גולגולות, וסרטים של רולנד ג'ופה וריטי פאן, הם חיים אלה עם אלה, כרוכים יחד במעבדת הניסוי לשעבר, ומקיימים דיאלוגים ברי-קיימא בסמרטפונים. אין להם יום שואה. הם לא עומדים דום, לא שרים את התקווה הקמבודית, לא עולים לאתרי זוועה, לא מתעטפים בדגלים. וחוץ מזה, נראה שהם עדיין לא מצאו שום שימוש פראקטי ברחמים-עצמיים.

עם מוזר, הקמבודים.

ואולי לא. שהרי אפשר גם לטעון כי רצח, כל רצח, הוא פעולה אנושית באנאלית להחריד, והסיבות שמביאות אדם אחד לנשל אדם אחר מקיומו עלי אדמות, אינן כל כך שונות כפי שאנחנו רוצים לחשוב. ואם כך, אבוי לנו, גם רצח-עם, אינו אירוע חד-פעמי, יוצא דופן, אירוע שמאפיין חברה כזאת או אחרת, ברגע היסטורי כזה אחר, בנסיבות כלכליות, או תרבותיות, או התפתחותיות כאלה ואחרות.

ולכן יום השואה איננו שייך לעם היהודי. הוא של כולם. של האנושות כולה. של היזידים ושל אנשי המדינה האיסלמית, של בני הטוטסי ושל ההוטו, של המוסלמים בבוסניה ושל הסרבים, של אנשי בנגלדש ושל צבא פקיסטאן, של תושבי ביאפרה ואזרחי ניגריה, של הצוענים ושל הגרמנים, של היפנים ושל הסינים, של הארמנים ושל והתורכים.

וגם של הקמבודים ושלנו.

השבוע תתחיל שנת הלימודים ב"בצלאל" ואני אתחיל את שנתי ה-16 כמרצה באקדמיה המהוללת שעל הר הצופים בירושלים. הנתון המספרי הזה אולי לא נשמע לכם מספיק מרשים. אכן 16 שנים הן נתח חיים לא זניח שבו גלשתי מגיל עמידה לזיקנה (או אם תרצו – מאמביציה לקרוע את העולם לאמביציה לשרוד), ובכל זאת, ה-16 האלה, (ארבע פעמים תיכון, פעמיים בית ספר יסודי, חמש פעמים צבא פלוס כלא שש) לא מצטברות לתקופה שמצריכה סיכום. וזה גם לא תאריך עגלגל מספיק, כמו עשרים נגיד, או חמישים, שראוי להיות מסומן באוטוביוגרפיה בקו עבה. אם כי, מצד שני, אין שום סיכוי שמישהו – איזה נכד תימהוני, אולי נין מוכה נוסטלגיה – יחגוג איתי בשנת 2048 יובל להצטרפותי למועדון הנוצץ של מרצי "בצלאל". זאת תהיה אגב השנה שבה יחגוג העולם מאה שנה למדינת ישראל…

אני לא יודע לגבי מדינת ישראל. הפרוגנוזה, עם כל המגפות ומלחמות הדת מסביב, לא ממש מזהירה. אבל לגבי "בצלאל" אני מוכן להתנבא:

כמו כל מוסד אקדמי, גם האקדמיה המהוללת שלנו נמצאת בדפיציט, וכפי שידוע היטב לכל בר-דעת הדרך הטובה ביותר לתקן גירעונות במוסדות אקדמיים היא באמצעות פטורי מרצים. לפיכך יש לשער כי הנהלת האקדמיה תדע לעשות את הדבר הנכון, ובעוד שלושים וארבע שנים תהיה האקדמיה "בצלאל" מוסד נטול מרצים. תודו שזה רעיון בכלל לא רע. אפשר אפילו לשכלל אותו מעט: שגם הסטודנטים יישארו בבית. הרי כבר היום מגיעים לשנה א' אמני אינטרנט מעודכנים, עתירי ניסיון ו"לייקים", שמרצים עתיקים כמוני – כאלה שחרטו על קירות המערה לאורו של הפרימוס – רק מפריעים להם בדרך אל ה"יו-טיוב".

אבל די. מספיק עם תוגת הסתיו. שנה חדשה מתחילה. יהיה מעניין, אני בטוח.

למה אנחנו כל כך אוהבים לדבר על מחלות? למה אנחנו אוהבים כל כך לספר זה לזה על סימפטומים, בדיקות, כאבים, תרופות, טיפולים, הקרנות, רופאים בתי חולים וחדרי ניתוח?

זה לא שחסרים לנו נושאים, נכון? אלה מאיתנו שעדיין מחליפים ביניהם רעיונות מילוליים, בטח עוד לא הפכו אדישים לכיבוש, נאטמו למלחמות, (כאן ומעבר לגבול), ויש לנו ילדים, וכלבים, ועצים בגינה, ואנחנו רואים סרטים וקוראים ספרים – שאולי אחדים מהם עוסקים במחלות אבל לא רק – ואנחנו הולכים לקרקסים ורואים שקיעות וזריחות ומפלי מים בסלואו מושן, ואוכלים במסעדות, וקוראים ביקורות על מסעדות, והולכים לשחות ושותים קפה… ובכל זאת מדברים על מחלות. עוד ועוד דיבורים. עוד ועוד מחלות.

אם גם אתם שואלים את עצמכם את השאלה הזאת, הרשו לי להסביר.

מחלה, כמו צל מתארך על דרך מוארת, היא אישור קבוע לקיומו של הגוף שנושא אותנו. מחלה היא הצד השני, האפל, של ההוויה שלנו.

לכן כשאנחנו מדברים על מחלות אנחנו מדברים על הזמן, על הנצח, על אלוהים, על האנושות, על הקוסמוס, על אמונה, על תקווה, על גאולה. כשאנחנו מדברים על מחלות אנחנו מבלי דעת הופכים למשוררים. הפטפוט המדיציני הבלתי הפוסק הזה הוא השירה האפית שלנו. התחליף הטוב ביותר שיכולנו להמציא לציניות לניהיליזם לניכור ולבדידות.

הדיבור על מחלות הוא הכישוף הלבן שלנו. הוא פסוקי תהילים שלנו. הוא החמסה. הוא הצלב.

טוב, אז עכשיו בואו נעבור לדבר על אֶבּוֹלָה – – –

פעם, כשעוד היינו כולנו עובדי אלילים ואלות, שדים ורוחות, כוכבים ומזלות, הייתה לכל אחד מאיתנו כתובת להגשת תלונה. לא שזה היה מועיל. כי הכתובת, כלומר הסמכות שהיתה מיוצגת על ידי הפסל שעמד במרכז הסלון, בלאו הכי הכריעה על פי גחמותיה הלא מובנות ולא על פי צרכיו של מגיש הבקשה. אבל לפחות הייתה כתובת. היה למי לפנות. בקיצור, בימים הרחוקים ההם, לכל אחד היה בעל בית, שאולי היה קפריזי ושתקן, אבל לפחות אפשר היה לדבר אליו, להתחנף אליו, להתחנן אליו, והכי חשוב – לכעוס עליו.

עברו הימים הטובים. גווע הזמן העתיק. נגמרו ימי הביניים. תם הרנסאנס. חלפה לה תקופת הנאורות. הלכו להם לבלי שוב ה"בֶּל אֶפּוֹק", המודרניזם, ושנות הששים. מה נשאר לנו, בני אנוש אומללים, מכל האלילים החלופיים שניסינו לגרד לנו משולי המדע, מפינות הבינה האנושית, משאריות האשפה הפוליטית שהתגוללה לעומתנו בתקשורת? כלום. רק משיכת כתפיים. רק האמירה, "ככה זה". או כמו שאומרים בצרפתית( וזה באמת נשמע קצת יותר טוב) "סה לה וי".

עלוב. כמה היתי רוצה שיוחזר לי אותו גוש חומר שעמד בחוּשָה המשפחתית לפני שלושת אלפי שנים כדי שאוכל לצעוק עליו: "ראבאק! צנתור לב בגיל 59? מה זה צריך להיות? בשביל מה אני שוחה קילומטר וחצי חמש פעמים בשבוע ואוכל רק גבינה חצי אחוז?!! "

אוקי, אוקי, אני כבר שומע כמה מכם נוזפים בי, וטוענים שזוג ה"סְטֶנטים" שהותקנו בעורקים הסתומים של ליבי המתאבן, (חפצים זערוריים דמוי רשת גלילית, פשוטים ויפים כמו עגילים של טייסת חלל), הם בהחלט תחליף ראוי וטוב לאותו פסלון שטיפל בבקשותיהם ותלונותיהם של אבות אבותיי.

האומנם? האם הטכנולוגיה שעומדת לשרותו של אדם מערבי המבקש לתקן את גופו המזדקן, מתקזזת עם הוודאות המעצבנת שכל סיבוב בחיים האלה, כל קוריוז וכל דרמה, כל התחלה וכל סוף, הם רק תוצאה מקרית של הגרלה קוסמית, ושאין, פשוט אין, לפני מי להתלונן?

בשבועיים האחרונים נאלצתי לעבור בשערי בית החולים איכילוב כמה פעמים יותר מדי, ובדרך כלל התרחשו הכניסות והיציאות האלה, המעורפלות בדכדוך קיומי, ללא אירועים ראויים לציון. והנה ביום חמישי האחרון, אחרי עניין מדיציני מורט עצבים במיוחד, (שתחילתו אגב, בטעות של רוקחת מסטולית, וסופו מי ישורנו), יצאתי עם רותי לחצר האחורית של המרכז הרפואי תל-אביב ע"ש סוראסקי ואת דרכנו חסמה להקת ליצנים.

ליצנים, אתם יודעים, כאלה עם פרצופים מאופרים בלבן, חיוכים מצוירים, אפים אדומים, קרחות מודבקות וכל השאר. אבל האמת היא שלא שמתי לב לפרטים כי כל המסה הליצנית הזאת עוררה בי פחד. אני לא יודע אם ליצן בודד היה מצליח לעורר בי בהלה כזאת. אבל חבורה של עשרה כאלה, אולי יותר, עוררה בי אסוציאציה של אלימות מאורגנת.

כנראה היו אלה פרחי ליצנות, או ליתר דיוק סטאז'רים בתחום הליצנות הרפואית, שמיהרו מבית החולים לילדים, ששם הם אמורים לבצע את מלאכתם, אל הקפיטריה בבניין הראשי. ליצנים רעבים זה לא צחוק, אני אומר לכם.

זמן רב אחרי שנבלעה הפלנגה האנרגטית בבנין, הרהרנו רותי ואני בעידן החדש המופלא הזה שהביא איתו מקצועות חדשים ומופלאים כמו זה המכונה "ליצנות רפואית." אין כל ספק שבשביל להצחיק ילדים חולים כדאי בהחלט ללמוד לימודי תעודה והסמכה רשמית של מכללה מכובדת. ורצינית, כמובן. אבל למה לעצור כאן? תהינו. מה עם ליצנות תעשייתית? ליצנות סביבתית? טיפול בליצנות? תקשורת ליצנית? ליצנות אורגנית בת-קיימא? ובעצם, כמה שימושית המיומנות הליצנית לכל תחום בחיים האלה: השפרצות, מכות בראש, נפילות על התחת, סאלטות, פליק-פלאק, ובעיקר חיוכים מצוירים.

טוב, מסתבר שכולנו מכירים את העבודה הזאת, גם אם רובנו אוטו-דידקטים. השאלה עד כמה זה מצחיק היא באמת לא רלוונטית.

יש כמה דרכים לאבד שיניים. אחת מהן, המקובלת ביותר, היא להזדקן. שנים ושיניים. ככל שיש יותר מאלה יש פחות מאלה. וכמובן, בניגוד לאינדוקטרינציות הדנטאליות של ימי ילדותי (כפי שנוסחו על ידי דוקטור אמרנט עליו השלום, יוצר הפלטה הראשונה שלי, והשנייה והשלישית והרביעית, אף אחת מהן אגב , לא שימשה אותי יותר מחודש) הקשר בין הקפדה על היגיינת הפה לבין שרידות השיניים – רופף ביותר. תרתי משמע. מה שחשוב יותר זה המזל. כלומר הגנטיקה. ומה שעוד יותר חשוב, זה הכסף. וכאן אני מגיע לפואנטה. לפני כשבוע נאלצתי להיפרד בעצב רב משתי שיניים טוחנות שליוו אותי מגיל שבע בערך. אבל בנוסף לעצב הפרידה, המשבר הנפשי (שנובע כאמור, מההכרה שששתי השיניים האלה מציינות שלב בהתפוררותה של היישות הגשמית שלי) והכאב בלסת, התברר לי כי על פי המקובל במקומותינו, יהיה עלי להוציא הרבה כסף על שתלים דנטליים. אלפי שקלים. הרבה אלפי שקלים. הרבה הרבה אלפי שקלים.

"אבל אני רק סופר," אמרתי לרופא השיניים שלי כשמסר לי את אחת משתי העקורות בתוך שקיק ניילון.

"נו, אז מה אכפת לך, " אמר הרופא, "סופר ממילא לא צריך שיניים".

הכול עניין של צירופי מקרים.

הרי לכם דוגמה: לובנא חנש, בת 22 ממחנה הפליטים אל עאידה הסמוך לבית לחם, טיילה יום אחד בינואר 2013, ליד כביש 60 (מבית לחם לחברון) חטפה כדור שנורה אליה מטווח של 40 מטר ומתה. חוסר מזל. באמת. shit happens, אין מה לעשות. הכול עניין של צירופי מקרים.

במקרה היו שם ילדים שזרקו או לא זרקו בקבוקי תבערה. במקרה עבר שם סגן מפקד החטיבה המרחבית יהודה, איזה שחר ספדה אחד, שבמקרה אותגר באופן מקצועי (ואולי גם רגשי: זה מה-זה מעליב ששונאים אותך), ובמקרה הוא החליט להראות להם מי-כאן-בעל-הבית, ובמקרה הוא אמר לנהג לעצור, ובמקרה קפץ מהרכב ורץ אחרי חבורת הבקבוקאים. במקרה גם הנהג נכנס לאמביציה, כיוון את הנשק וירה. תראו איזה חוסר מזל, בחיי. במקרה הנהג לא הצטיין בקליעה למטרה, ובמקרה חסם גופה של הבחורה, לובנא חנש, את דרכו של הקליע, שבכלל טס שם, כאמור, במקרה, ולכן, כתוצאה מהפגישה המקרית הזאת, המצערת, בין לובנא חנש לכדור ששלח הנהג, נגרם מותה.

הפרקליטות הצבאית מצאה שהקצין ונהגו פעלו על פי הנהלים ואיש מהם לא התרשל. במקרה, במקרה לגמרי, הם היו חיילים והאנשים שבהם ירו היו אזרחים צעירים. הבנתם? במקרה היה שם כיבוש. מקרה. סתם מקרה מצער.

47? מה זה 47? למה שלא נחכה עוד שלוש שנים ואז נעשה חגיגת יובל לכיבוש כמקובל וכראוי במקומותינו? כי איזה מין מספר זה 47? והנה אתמול נודע לי מפי אחותי הקטנה (לוחמת מהוללת למען הקנביס, ובה יסופר בהגיג אחר) ש-47 הוא מספר ראשוני, ולכן בהחלט נושא ערך סימבולי לעניין הנידון (למה מספר ראשוני הוא סימבולי לעניין הכיבוש? תחשבו בעצמכם. אני לא רוצה להסתכן בפיוטיות יתר). טוב. אבל כידוע, עַם חובב מספרים אנו, (ולאו דווקא חובבי ספרים כפי שמתעקשים לטעון סוכני היידישקייט) ולכן גם אני מחויב לבדיקה מעמיקה של עניין מספרי שמטריד אותי כבר שנים רבות. וזה העניין: גימטריית המלחמה. שימו לב למספרים 5, 6, ו-7 (שעכשיו נוסף להם גם 4) הקשורים במלחמת 6 הימים שהתחילה (בימים הטובים ההם ישבו במטכ"ל יהודים ממולחים) ביום ה-5 בחודש ה-6 של שנת 67, בשעה 7 ו-45 דקות בבוקר, לפני 47 שנים, והשנה – כמה אלגנטי – חל  היורצייט החשוב הזה ביום 5.

טוב, אז הלכתי סוף סוף אל שכני, (החפץ בעילום שמו מטעמי צניעות) איש גדול בתורה, בעל זכויות רבות בתחום היעוץ הפיננסי ולוחם שייטת לשעבר, לברר את פשר המספרים. הוא עשה לי חשבון כזה: "5 הוא ה'; 6 הוא ו' , ואלה שתים מאותיות השם המפורש ולפיכך רומזות בברור על קדושתו של התאריך.  7 הוא ז', האות המסמלת את קדושת השבת, ומשמעותה של המילה 'זין' היא כידוע – 'נֶשֶק', ולכן הספרה  7 מייצגת כאן גם את משקלה הערכי של המסורת היהודית וגם את מלחמתו של עם ישראל על ארצו. זאת ועוד. 5, 6 ו- 7 מצטרפות לסכום  18 כלומר 'חי', שפירושו התחדשות פריחה ושגשוג על אפם ועל חמתם של הקמים עלינו להשמידנו."

"ומה עם ה-4?" שאלתי

"4 זה כסא הפוך, כל ילד יודע את זה. ומה אומר כסא? כסא פרושו – לשבת, להתיישב, להקים ישובים, וללמוד בישיבות. ולמה הוא הפוך? כדי להערים על המקטרגים, ג'ון קרי, זהבה גלאון, ונתניהו השמאלן."

הכל בחג הזה, שנקרא ל"ג בעומר, קשור בזין.

זה התחיל בשנת 132 עם איסור שהטיל מושל יהודה, טיניאוס רופוס, על מנהג ברית המילה. הוא התבלבל כנראה. שולחו, הקיסר חובב הגברים אדריאנוס, בעצם הוציא אל מחוץ לחוק האימפריאלי את מנהג סירוס התינוקות (כן, בימים ההם דווקא לסריסים היה סיכוי טוב לג'וב כזה או אחר). אבל למושל רופוס, ההתעסקות באברי תינוקות נראתה דומה באופן חשוד. אולי טעות, אולי התעסקות דקדקנית בקטנות. לך תבין. הצרה היא שבאותה תקופה, תחילת  המאה השנייה לספירה, הסתובבו בפרוביציה יהודה הרבה גברים עצבניים במצב של פוסט-טראומה. דור שני לחורבן.

ואז, גבר מהאגדות, אחד שהיה רוכב על אריות בשעות הפנאי וזורק אבני בליסטראות כמו שאני ואתם משחקים בכדורי פינג-פונג, לקח את העניינים לידיים, הנהיג מרד, ורשם לזכותו כמה הצלחות שהספיקו כדי לרשום אותו בהיסטוריה. זה נגמר כידוע באסון נורא: כל תושבי יהודה נטבחו או הוגלו. ובנוסף לכך – במקום שיובא הגיבור לרומא ויהפך שם לסוּפֶּר-גלדיאטור (ולאובייקט מיני בעיני נשות רומא) האיש פשוט מת בתאונה. סתם.

עלבון גברי זקוק לתיקון גברי. לא לקחת ללב. איך לא לוקחים ללב? פשוט: עם קצת יחסי ציבור הופכים את הסמטוחה לחג לאומי. ואיזה חג? חג של גברים. מה גברים אוהבים? אש! כן אש! אש זאת התמחות של גברים. וכך בא לעולם ל"ג בעומר.

ועכשיו תראו כמה החג הזה משמח אותנו, הגברים. הנה, תראו איך האבאים בגן מתחרים זה בזה מי יכרות יותר חלקות יער, יעמיס יותר גזעים, פרטי ריהוט, וקרשי בניין גנובים על הנגרר שלו,  יקים את פירמידת העץ הגבוהה ביותר, ויבעיר את המדורה הגדולה ביותר בשכונה. היש בעולם משחק שגברים יכולים להנות ממנו יותר?

רגע. והסוף. אל תשכחו את הסוף. האחווה הגברית של השתנה משותפת על הגחלים ושרידי הקרטושקס.

כן! אנחנו משתינים עליך טיניאוס רופוס. זרקת אותנו לגלות של אלפיים שנה, ותראה אותנו. משתינים עליך עם הזין היהודי הנימול שלנו.

חג שמח!