בדיוק על פי התכנית, עליתי השבוע להר הצופים כדי לשעשע קהל טרי של סטודנטים רכים, ואולי גם לנסות ללמד אותם איזה טריק חדש או שניים. אולד דוג… לא ציפיתי להפתעות. ואכן, יום עבודתי הראשון בסמסטר א', לא הניב שום דיווח יוצא דופן. אבל הוא בהחלט הניב תמונה. תמונה מדהימה. והרי היא לפניכם:

חדר 512 בקומה 5. שלושה חלונות פונים מזרחה, לכיוון ים המלח. בחלון ימין נראית העיר מעלה אדומים מסתערת לצפון-מערב. בחלון שמאל נראית העיירה עיסאוויה מנסה להתקדם לדרום-מזרח. החלון האמצעי ריק. הוא מכיל רק נוף של גבעות צהובות-אפורות שנצבטו בהן סימני אצבעותיו של ענק. שני האויבים המרים, רעבי הטריטוריה – לא שווי כוחות יש לציין – שולחים זרועות בטון השואפות לכסות את הנוף התנ"כי בכיעור אורבאני חסר רחמים.

אבל הם לא ייפגשו כנראה. לא בקרוב. בכל אופן לא במהלך הסמסטר הזה. בחלון האמצעי, במרחבים שבין שטח E1 המוקפא לבין מורדות הר הצופים, מתנהל מזה שנים מאבק עיקש בין ישראל המתפשטת לפלסטינים מותשים.

בינתיים ביקשתי מהסטודנטים להפוך את כיוון הכיסאות בכיתה כדי שיוכלו לחזות בטריפטיך הפוליטי המופלא שמתרחש מאחורי גבם בזמן שהם לומדים איך להמציא ולנסח נרטיבים.

שימו לב איך חמאס בדרכו לזכות בפרס האויב המצטיין מיישם את ערכי הציונות. כי עבודת אדמה סבלנית וחרוצה כזאת לא ראו כאן מזמן. חופרים שכאלה, עובדי כפיים נחבאים אל הקרקע, (או אל התת-קרקע, במובנו העמוק של המונח), פועלי שטח חרוצים וסבלנים כל כך (ומתועלים למופת) בהחלט משנים את התפיסה המרחבית. הם שם, זוחלים בתוך המחילות, מכרסמים את העפר הקדוש מתחת לרגלינו, ואנחנו כאן, היטקיסטים, כלכליסטים, אנליסטים, מורליסטים, מגלגלים מספרים בקצות האצבעות, מרחפים בתלת מימד וירטואלי בין גגות של מגדלי פיקוח עשויים פלדה וזכוכית.

אגב, שם למטה, גבולות הארץ המאובטחת מגיעים עד מוסול. עד קאבול. עד שערי גן עדן.

אם הכותרת הזאת נראית לכם כפרובוקציה, עיינו בבקשה בנתונים שלהלן:

הטילים שנשלחים אלינו מדי יום מייצגים כמיליון ושמונה מאות אלף פלסטינים הנתונים בסגר שהטילה עליהם ישראל לפני כ-7 שנים. רצועת עזה היא אחד מהאזורים הצפופים ביותר על פני כדור הארץ וגם אחד מהעניים ביותר. ברצועת עזה כ- 150 אלף מובטלים (כ-40 אחוז מכוח העבודה), וכמיליון צעירים מתחת לגיל 18 שהם נטולי עתיד, נטולי תקווה, ובלי שום יכולת לצאת מתוך 365 הקילומטרים הרבועים שבו הם כלואים. המשבר הכלכלי המתמשך, שהוא תוצאה ישירה של הסגר, דרדר את איכות החיים ברצועת עזה (שירותים, תשתיות, איכות מים, אספקת חשמל ודלק) לרמה נמוכה אפילו על פי סטנדרטים של העולם השלישי.

גטו עזה.

אין לי שום אהדה לחמאס. אסור שאלוהים יקבל תפקיד בסכסוך בין שני העמים, והטילים בדיאלוג הזה הם אמצעי קומוניקטיבי מחורבן. בלשון המעטה. אבל חייבים להודות: דרישות חמאס להפסקת אש נכונות וצודקות. ישראל חייבת להסיר את המצור מגטו עזה לאלתר.

נ.ב.

ועכשיו, כשאתם קוראים את הדברים האלה, הקדישו רגע אחד של געגוע לימים שבהם תהיתם אם אי פעם יבוא שלום. ביולי 2014 אפילו התהייה הזאת כבר הפכה לנוסטלגיה.

ושוב אותם מומחי הביטחון סביב אותם שולחנות מעוצבים באותם אולפני הטלוויזיה, שחוזרים בדיוק – אבל בדיוק – על אותם טקסטים. היתכן? שוב אותם גברים זחוחים, אותם גנרלים בדימוס נטולי אופק, מצומצמי דמיון, נפוחי חשיבות עצמית. שוב אותם שאול מופזים ואיתן בן אליהואים ועוזי דיינים, כוכבי העבר הכבויים, כאלה שנדחקים על מקום ברחבת הריקודים של מסיבת המוות העלובה הזאת. והנה הם שוב קוראים ל"פעולה קרקעית נרחבת", ל"חיסול התשתיות", ומדברים על "עמידה איתנה של העורף", ועל "בנק מטרות", וחוזרים על המנטרה החלולה של "שום מדינה לא יכולה להרשות…"

אצלי הזיכרון עוד עובד, תודה לאל, ואני זוכר היטב את כל הזבל המילולי הנורא הזה, כן, כן, בדיוק את אותה דמגוגיה, במלחמת לבנון השנייה, ב- 2006. זאת לא היסטוריה רחוקה כל כך, רבותי וגבירותי. אני זוכר איך לחץ ציבורי, כזה בדיוק, כזה שמנוהל מאולפני טלוויזיה מעוצבי שולחנות, גרם לממשלה רופסת לשלוח את כל המדינה הזאת למלחמה נוראה, חסרת פשר, שנמשכה קיץ שלם.

ואגב, אסור כמובן לדבר על סבלם של האויבים. אלף, כי הם התחילו. בית, כי הילדים שלנו יותר מסכנים משום שדופקים להם את החופש הגדול, וגימל, כי מול הגנרלים המומחים באולפני הטלוויזיה מוצבים מוניטורים שמקרינים להם את עצמם. בעיקר את עצמם. אולי רק את עצמם. והם בעיני עצמם נראים על הכיפאק. כמו כל העם הזה שכמה-טוב-שהוא-כזה-שהוא-כזה. סבלם של אחרים לא נוגע לנו, אם הוא לא משפר לנו את ההופעה באופן מידי.

כן, אבל זאת רק הערת אגב. מה שחשוב הוא גבירותי ורבותי, שההיסטוריה חוזרת. ואיתה גם הטימטום.

 תמיד רצינו להיות אמריקה. עכשיו כשיש לנו סוף-סוף קו-קלוקס-קלן משלנו, כחול-לבן, כמו שאומרים, והחבר'ה עושים מעשי לינץ' שלא היו מביישים גם פורעים אוקראינים בת"ח ות"ט, נראה לי שזה מתחיל להצליח לנו. נכון שבאלבמה ובמיסיסיפי, חטיפה ושריפת נערים חפים מפשע יצאה מהאופנה לפני שישים שנה בערך, והיום נחשבת שם רק לנוסטלגיה מתוקה, אבל זה מה שיפה בכל העסק. לא רק שבחורינו המצוינים מחדשים כאן בארץ הקודש מסורת חשובה של גזענות ושנאה אלא אף הופכים אותה לטרנד עדכני, בעל ייחוד אקטואלי ורענן.

היה היו שלושה נערים שלא פחדו מכלום. לא מישמעאלים, לא מעמלקים, לא מפלסטינים, לא מאבא ואמא, לא מהירח המלא של אמצע החודש, (שכידוע עושה לאנשים ולזאבים דברים מוזרים בראש), ולא מנהגים שיכורים אחרי בילוי של יום חמישי. טוב, זה היה בלב השטחים, במקום שנקרא "צומת אלון שבות". שם החבר'ה מתמסטלים מחומרים אחרים בכלל. ואז תפס הטְרִיוֹ טרמפ, נחטף ונעלם בשדמות בית לחם.

ולמה אני מספר לכם שוב את מה שאתם כבר יודעים?

כי ההיסטריה הלאומית וההתפרעות הביטחוניסטית חסרת הפרופורציות – שכללה כמובן גם כמה חיסולים מהירים – נועדה להזכיר לכם שגם אתם חטופים. אתם. אני. אנחנו. כל המדינה הזאת בעצם. מדינה שלמה נחטפה על ידי חבורת חייזרים והפכה ליישות קוסמית חסרת מסלול וכיוון.

ומכיוון שהעולם האנטישמי כולו נגדנו אף אחד לא ישלם תמורתנו כופר. לא נורא. כבר התרגלנו.

נב.

שיחזרו חיים ובריאים, אינשאללה. וגם אנחנו.