אמר לי ערן, המורה למתמטיקה, שביום חמישי האחרון חלק איתי מסלול בבריכה הלימודית: "עד שלא יהיה לנו אסון טבע ראוי לשמו, לא נראה את עצמנו שייכים למשפחת העמים." את השיחה ניהלנו כמובן מחוץ למים, במלתחה ליתר דיוק, אחרי שחייה תחת גג פלסטיק הלום גשם. ולמחרת, כשגברה הסערה האירו ברקים את השחיינים, ורעש הטיפות שהתחרה ברעמים העלה אסוציאציות של שדה קרב בנוסח שפילברג. ולא בכדי, יש לומר. שהרי גם אירוע מטאורולוגי מפתיע כמו סערת דצמבר מעורר בנו מיד את הכמיהה להדבק באותה אחווה לאומית מתוקה שבדרך כלל מייצרים מבצעים צבאיים. ולכן מיד התגייסנו. כלומר, גייסו אותנו. מי שלא קיבל ד"שים מהחזית, קיבל מהתקשורת את טקסטים המוכרים והאהובים: "מבצע חילוץ","הכוחות בשטח", "עם ישראל מוכיח את חוסנו", "נגמש"ים ברחובות", "צה"ל פינה במסוקים…"

ובכל זאת, מסתבר שלמרות הרצון הטוב, וחרף תשוקתו האדירה של העם הזה (שכמה טוב שהוא כזה-שהוא-כזה) להתמסר כול כולו להיסטריה ציבורית חמימה – העניין לא ממש תפס. בטח כבר הבנתם מה קרה כאן: חגיגות האבל על זמר הקונצנזוס כבר סחטו מאיתנו את כל פוטנציאל הריגוש הלאומי. מסתבר שאפילו פסיכים כמונו צריכים איזה דקה מנוחה מהסולידאריות השבטית. זה לא שאנחנו אינדיבידואליסטים חס ושלום, פשוט יש לנו גם כמה צרות פרטיות משלנו.

לאחיה של רותי למשל, ירושלמי מנותק חשמל, מתו הדגים באקוואריום. ואותי  זה מעציב.

חרף מקורותיו הפגאניים, מזכיר לנו חג החנוכה שאנחנו, בני אור אנחנו, ומלחמתנו המתמשכת (כבר התרגלנו) בבני חושך היא פחות או יותר סיבת קיומנו כבני תרבות.

האומנם? בלי לגרור אתכם, קוראי היקרים, לפלפול טרחני,  בואו נסכים שלאור אין קיום כלל מבלי החושך. ולהיפך. מין תאומים סיאמיים כאלה שנבראו זה בתוך זה. ולכן כל המלחמה הזאת של אור וחושך היא פיקציה שמטרתה למכור רעיונות דתיים, חברתיים, לאומניים – מרכולת זולה ונצרכת.

עכשיו בואו ניזכר גם שחלק מאיתנו לא מתביישים להודות שהם אוהבים את החושך, ובעצם, ממש זקוקים לו. זקוקים  לו באופן נואש. זקוים לו כמו אוויר לנשימה. ולא רק כדי לשחזר את תנאי הרחם שבהם הניחו לנו לגדול בשקט ולא בלבלו לנו את הראש – אלא גם משום שרק בחושך אפשר להתבודד ולהסתתר.

רק בחושך מותר לו לאדם להיות מכוער. ערום. עקום. מרושל. כלומר רק בחושך מותר לו לאדם להיות הוא עצמו. כי חושך, יקירי, פירושו פרטיות.

אלא שהמושג פרטיות לא מוכר כאן במדינת ישראל. בהגדלה המגוחכת הזאת של שטעטל מעופשת ממרכז אירופה, כל אחד חייב לחשוף את מערומיו וכעורו של האחר. כפי שאין, ולא יהיה כאן לעולם, שקט (כן! שקט! קצת שקט בבקשה!!!!!!) כך לא יהיה כאן לעולם חושך. פינה אפלולית להיחבא בה, רק לכמה דקות… זה כל מה שאנחנו מבקשים.

לך תסביר את הבקשה הפשוטה הזאת לשכנים שלי שמאירים את חצרם באור יקרות. לך תסביר את העניין הזה לפקידי העירייה שמאירים את גינת השעשועים הקטנה שברחוב באמצעות ארבעה זרקורים שהובאו מאיצדיון יד-אליהו. לך תסביר את העיקרון הפשוט הזה למחלקה להנצחת החללים (או איך שקוראים לחבורה הזאת) במשרד הביטחון, שכבר כמעט עשור מתעקשית להציף את בית הקברות הצבאי בקריית שאול באור. ולמה בעצם? האם נועדו הפנסים להאיר למתאבלים באישון לילה את ספרי תהילים שבידיהם? או שאולי נועדו להכשיל מפגשים רומנטיים ולמנוע משגלים על לוחות השיש הצרים? כך או כך, מעניין כמה עולה לנו, למשלמי המיסים, להאיר את המתים.

חג סביבונים שמח.

היום, 24 בנובמבר, ימלאו 50 שנה למותו של לי הארווי אוסוואלד, החשוד היחיד בהתנקשות בנשיא קנדי.  אוסוואלד נורה  על ידי אחד, ג'ק רוּבּי, מול מצלמות טלוויזיה בשידור חי, בעת שהועבר מתחנת המשטרה לכלא.  ב- 48 השעות שחלפו מרגע מעצרו ועד לרציחתו, כשרואיין על ידי חוקרי אף-בי- איי. הכחיש אוסוואלד כל קשר להתנקשות, וכשמת, לא היתה בידי הרשויות כל הוכחה ממשית לאשמתו. אבל החקירה נמשכה כמובן. הצטברו עדויות, נחשפו צילומים, נאספו פריטים, נמדדו מרחקים, חושבו מהירויות, נבדקו זוויות, שורטטו שרטוטים, נרקמו תיאוריות, ולבסוף גם ישבה ועדה שנקראה ועדת וורן על המדוכה ופרסמה את מסקנותיה. אבל חרף כל העיסוק הממושך והאינטנסיבי  בהתנקשות, עד עצם היום הזה לא נקבעה אשמתו הוודאית של לי הארווי אוסוואלד, ולפיכך – על פי אמות המידה של המהוגנות המשפטית – האיש יישאר בחזקת חף מפשע  לעולם ועד.

הוא גם יישאר צעיר. בן  24 בסך הכול.  יהיה מי שיטען שלא ניצל כראוי את חייו, שהרי המטרה שלשמה נולדנו היא להזדקן, כלומר, להוליד ילדים, לפרנס אותם, לגדל אותם (מה זה בדיוק?) להנות ככל שניתן מהנאות הגוף ומהנאות הנשמה, לעשות צדקה וחסד, ולפנות את המקום לבאים אחרינו בלי לגרום יותר מדי נזק סביבתי.

זה עסק בטוח ודי משתלם כנראה. הצרה היא שרוב בני האדם אינם מסתפקים בכל המנעמים וההנאות שהעולם מזמן להם ומתעקשים להקדיש את זמנם עלי אדמות כדי להקים לעצמם מצבות זיכרון. ובכן – יש כאלה שנבחרים לנשיאים ויש כאלה שבוחרים לירות בנשיאים. האם יש הבדל בין שתי האסכולות? ההבדל הוא רק עניין תדמיתי, ולתדמית – בין אם של צדיק או של נבל – יש משמעות רק על פי מקומה בנרטיב. כך גם גיבורי אגדת ג'ון אף קנדי.  חצי מאה מגלגלת האנושות את הסיפור הזה, והאיש לי הארווי אוסוואלד, למרות ימיו הקצרים, הצליח לזכות בפרס האולטימטיבי על מפעל חיים. אשם או חף מפשע –  שמו ופועלו יהיו חקוקים על לוח הזיכרון הקולקטיבי עד סוף כל הדורות.

זה לא סקופ אני מניח, אבל תמיד נחמד להביא עוד עובדה מעניינית על התת-מודע הלאומי שלנו.

בוודאי שאלתם את עצמכם לא פעם מדוע כשאתם מתיישבים בפינה נידחת של אולם קולנוע שומם בהצגת אחר-הצהריים ביום חול גשום, בכל זאת, מעשה שטן, כשכבים האורות אתם מגלים שאתם מוקפים בשמונה בני אדם מדיפי או-דה-קולון, פאצ'ולי, וברוט, והם סוגרים עליכם באופן הרמטי, שניים מכל צד, שניים מלפנים ושניים מאחור, עם פופ קורן ושקית של "סמרטיס"?

ולמה כשאתם מתבודדים לכם בקצה רצועת קילומטר של חוף בודד, מיד נצמדת אליכם משפחה עם שולחן פיקניק, זוג שחקני מטקות, אנשי עסקים צמודי סלולריים, וחבורת משתזפות עם אוזניות דולפות של טכנו ושטוקהאוזן?

ולמה כשאתם מתיישבים על ספסל גלמוד בגן ציבורי לא ידוע, בעיצומו של מבצע צבאי בעזה, מיד, כאילו להכעיס, מצטרפת אליכם אם ותאומיה, קשיש ומטפלת, מוליך כלבים שהחליט לפוש, ופתאום גם איש ניקיון לבוש ברדס צהוב מטאטא סביבכם במרץ מטורף?

תשובה: העם הזה אוהב להדבק. להידחק. להיצמד. רק לא להיות לבד. אפילו לא לרגע. הנה, אמרתי את זה.

אבל לפני שאתם מאשימים אותי בגזענות (יש בזה משהו) הרשו להיתלות באילן גבוה. שלום עליכם, האנתרופולוג הדגול של העיירה היהודית, אמר על תחום המושב (חבל ארץ שהשתרע על כמיליון קילומטר רבוע, מקרים ועד לים הבלטי, מלודז' ועד גבולות סמולנסק) "זה התחום שבו יושבו היהודים ראש אל ראש כמו מליחים בחבית". אוי, וכמה רע היה להם בצפיפות הזאת! רע בהחלט אבל כל כך נחמד, חמים, ומלא קסם. כי אין כמו שבת אחים גם יחד. לא פלא שתכניתו של הברון הירש לישב את חמשת מליון חובבי הצפיפות האלה בערבות הפאמפאס של ארגנטינה נכשלה כישלון חרוץ.

והנה זאת קסמה של מדינת ישראל שלנו –  דחוקים זה אל זה, כמו מליחים בחבית אנחנו, וכמה שיותר יותר טוב. לכן לעולם אל תעלה על הדעת האפשרות לבטל את חוק השבות.לכן תמיד ימשיכו לעודד כאן ילודה, והכי חשוב, נמשיך להיצמד לתחת של הפלסטינים, חזק חזק חזק. עד שכולנו נחנק מאושר.

כן נובמבר, חודש הצהרת בלפור וחודש החלטת האו"ם, הוא חודש חשוב, חודש מקודש,  ואין ספק שהוא ראוי לעצרות מסדרים וחגיגות, לפחות כמו הימים הנוראים של מאי.  הבעיה של נובמבר היא כנראה  שהוא נדחק, טרחן שכמותו, בין תחילת שנת הלימודים לבין ימי החנוכה חנוכת מקדשנו בגיל ובשמחה נמלא את ליבנו, כלומר בעצם נצמד לישבנו של החג הפגאני האהוב ביותר  על היהודים. נו כן, ככה זה. סיפורי הגבורה של החשמונאים על אנטיוכוס אפפיפנס ימח שמו, עדיין מכניסים לכיס הקטן את בלפור וההצבעה בלייק סקסס. וחוץ מזה נובמבר הוא גם מין חודש פסיכי כזה שלא החליט אם הוא שייך לקיץ או לחורף.

כך או כך, אני עושה כבוד לנובמבר, ולכבודו, ולכבוד חברי גיבורי התהילה הציונית, אני מפרסם כאן צילומים ממפת ארץ-ישראל שנמצאה בין אלפי ספריו של אבי, מנוחתו עדן, אללה ירחמו.

זאת רק תזכורת. בשנה שבה פירסמה הקק"ל את המפה היפה הזאת "המרד הערבי הגדול" היה בעיצומו, וכל הצדיקים גלגלו (ועד היום מגלגלים ) את עיניהם, ושאלו, אבל למה? הרי כוונותינו כל כך טובות וטהורות. טוב, על זה כבר נאמר, הדרך לגיהנום… וכו'

הבית הקטן ששכן ברחוב הבאר פינת רחוב הגנים איננו. במקומו עומד תל הריסות. העצים הזקנים עדיין ניצבים משום מה במקומם. אני מניח שבעוד יום-יומיים גם הם יעקרו.

הבית החביב הזה היה ידוע כביתו של "איש הציפורים". לא זכיתי להכיר את בעל הבית המפורסם ואת אוסף הציפורים שלו. נדמה לי כי לפני שש עשרה שנים כשעברנו לגור כאן, כבר היה האיש זקן מאד, כמו רוב בעלי הבוסתנים היפים ששכנו בין שדות הכפר הירוק לנאות אפקה.

אני זוכר שקדיות פורחות. שיירות רוכבים. טווס מיוחם צורח אל הרחוב הריק מראשו של  איקליפטוס ענק. כביש מוצף בחורף. תנים חומקים בין אלומות פנסי המכונית. ריחות כפר.

אתם יכולים להבין שהשמות "רחוב הבאר" ו"רחוב הגנים" תיארו בימים הרחוקים ההם נוף אותנטי. אבל היום בשכונת בנייני יוקרה של מעמד ביניים יאיר לפידי, אין בשמות האלה שום כוונה אירונית. וגם לא התרפקות נוסטלגית, אני בטוח. סתם מקריות. אם כי ליזמי נדל"ן שמוכרים דירות פאר בבנייניי שיש וזכוכית של ארבע עשרה קומות, נחמד להתקשט ברומנטיקה כפרית. ואף על פי כן אני מרשה לעצמי להניח שגם בסלונים המתוקתקים, החדשים, המבהיקים בצבעי הקרם שלהם, ברחובות הגנים והבאר, עוד יש מי שבמוחותיהם מהבהבות תמונות ילדות של  שדות פרא ארץ ישראליים הפורחים בחורף ומצהיבים בקיץ.

אבל עזבו זיכרונות. אנשים צריכים דיור. זאת ארץ קטנה שמספר תושביה גדל במהירות. ואם כבר להתגעגע אז למה ללכת ארבעים שנה אחורה ולא ארבעת אלפים? הנה כך אנחנו ממלאים בצייתנות אדיוטית את הבטחתו של הקדוש-ברוך-הוא לאברהם אבינו ומתרבים כחול אשר על שפת הים וכמו כוכבי השמיים לרוב. כלומר, סופם של הבתים הקטנים ושל החצרות והבוסתנים, ושל שדות הפרא ושל החי והצומח – ידוע מראש. דינם נגזר. גורלם נחתם. הבאר והגנים, מרחבי החוף והשרון אינם אלא  "רזרבה קרקעית", שבעוד שני עשורים תהיה מכוסה בבתים.

יהיה נכון אם כן לומר שמדינת ישראל עולה על גדותיה. או אם נדייק – עולה על גבולותיה. כי היכן עוד מתקיימים המרחבים  הארץ ישראלים המתוקים שלנו? כן, כן, ניחשתם. בפלסטין. ובכן, אולי הטענה הפלסטינית שכוונת הישראלים היא להשתלט על אדמותיהם, בעצם נכונה? הטענה הזאת מוכחשת תדיר בשאט נפש ובעיקום פרצוף חד משמעי. אבל רגע, מה באמת נעשה כשיגמרו לנו השדות? ניישר קצת קו הגבול, לא? נחתוך קצת מפה, נחרים קצת משם, נייבש קצת, ניישר קצת, ננקה קצת, נגרף הצידה כמה עצי זית. כי בחייכם חבר'ה, מה יותר חשוב? שמן זית לחומוס או דירה לגור בה? התשובה ברורה.

והאמת היא שבעצם זה מה שאנחנו כבר עושים. במרץ. בשיטתיות. בחדוות יצירה.

בדרך כלל  מצטיירות ההתנחלויות בשטחים (במיוחד לעדיני נפש כמוני שנזהרים לא לעבור את הקו הירוק) כשכונות של בתים חמודים, אדומי גגות, מוקפים בגינות מלבלבות. ממש הבוסתנים של נווה גן וקירית שאול ששועתקו אל הרי השומרון. ממש פינת רחוב הבאר ורחוב הגנים ששוכפלה על הרכסים של הרי אפרים. אבל האמת היא שכבר היום נבנים בשטחים הכבושים (איש כמובן לא יעז לקרוא לאדמות המוחרמות האלה Lebensraum) בתי דירות, מגדלים נאים של שיש, זכוכית ואלומיניום.

ובכן גברותי ורבותי, מסתבר שזאת איננה כלל שאלה של שמאל מול ימין. אין כאן בכלל ויכוח בין אידיאולוגיות. מדובר ב"דיור בר-השגה". באופן אינטואיטיבי, כל מי שחי ומתרבה בישראל/פלסטין מבין שיום אחד, והוא איננו רחוק כלל וכלל, כל הרצועה הצרה הזאת שבין נהר הירדן לים התיכון, ובין הרי הלבנון למדבר תהיה מכוסה במגדלים! מי ייגור בהם במיליוני הבנינים האלה? יהודים? ערבים? יגורו בהם אנשים נטולי נוף. ואנשים נטולי נוף הם כידוע נטולי נשמה.

שלום לא יהיה כאן. רק הרבה הרבה בתים, ובהם הרבה הרבה דירות, שיעלו הרבה הרבה כסף.

אסור לגנוב. גניבה היא פשע. כמעט כל הקהיליות האנושיות מקדשות את הקניין ומעגנות את הבעלות בחוק.  ואף על פי כן גניבה נחשבת לאחת מהפחותות שבסולם הפשעים, (בעשרת הדיברות היא ממוקמת בתחתית הרשימה, במקום שמונה) , עניין שבדרך כלל ניתן ליישב באמצעות התנצלות, השבת הרכוש או תשלום תמורתו, והצלפה קלה בישבן. יש גם גנבות שנחשבות בעינינו טובות. רובין הוד למשל, היה אציל נפש. דוד המלך – גיבור. האופנובנק – נוקם עלבונם של משלמי העמלות. שלא לדבר על אנשי לח"י  שמטרתם הלאומנית קידשה את האמצעים. וכמובן – תלוי ממי גונבים ומה גונבים. הנה, כאן אנחנו כבר ממש מוכנים לכופף את ספר החוקים לטובת מה שנראה לנו צודק, ובלי שום דילמה מתירים את רכושם של חברות ביטוח, בנקים, אוליגרכים, ושודדים אקראיים.

אבל יש גניבות גברותי ורבותי, שהן בחזקת ניסיון לרצח. נסו לדמיין מעשה חמור כזה. נסו לחשוב על גניבה מרושעת, זדונית, שאיננה נעשית רק משום שאדם אחד חומד לו רכוש של אדם אחר, אלא משום שהוא רוצה לרצוח אותו. לא זוג אופניים שנקשרו בחדר מדרגות, או תחתונים על חבל זר. לא ארנק שנשלף מכיס בשוק הכרמל, וגם לא עשרת אלפים שקל שהועברו מחשבון לחשבון.  נסו לדמיין גניבה של פת לחם אחרונה מרעב. תרופה מחולה אנוש. בלון חמצן מטובע.

בואו נתקדם קצת עם הדמיון המודרך: נסו לדמיין גניבה של מים מאנשים מיובשים שגוועים בצמא. נמשיך:  נסו לדמיין את קורבנות הגניבה כשהם מתחננים שבכל זאת ישאירו להם כמה טיפות מהמים שלהם.  נלך עוד צעד: דמיינו בבקשה שאת הגניבה הזאת אתם מבצעים. אתם. כלומר אנחנו. ואנחנו גונבים את המים היקרים האלה ביודעין, בהכרה מלאה ובלי שום ייסורי מצפון.

עכשיו נעבור בבקשה מדמיון למציאות:

המקום הוא עמק הירדן הצפוני. בארבעים וחמש שנות הכיבוש הישראלי הופקעו רוב האדמות החקלאיות הפלסטיניות וכיום הן מעובדות על ידי מתנחלים. אבל את זה אנחנו הרי מכירים כבר. כאן אין שום סקופ. עם הגניבה הזאת כבר לימדנו את המצפון שלנו לחיות.  אבל גברותי ורבותי, יקירי מגשימי הציונות, איך נמשיך להתלונן על מחירי המים שאיתם אנחנו משקים את הדשאים היפים שלנו, ואיך נקונן על מפלס הכנרת שיורד קצת עם כל השתנה ברמת השרון, ואיך נרטון על מחיר הכניסה לבריכות השחייה העירוניות, כל עוד 80,000 חקלאים פלסטיניים שמימיהם נגזלו מהם והועברו להתנחלויות גוועים מצמא בעמק הירדן?

לא, אין שום מתיקות במים גנובים. הבננות והתמרים שצמחו בהתנחלויות מחולה, שדמות- מחולה, רועי ובקעות, בין ממטרות מצקצקות לתפארת מדינת ישראל, הם פירות באושים.  אי אפשר שלא לחוש במרירות הנוראה שלהם.

(ומי שלא יכול לדמיין את גודל הרשעות שיצפה בסרטה של עירית גל "העמק הנעלם").

הכול כל כך מדויק אצלנו, לפחות במה שנוגע לסינכרוניזציה בין חגים למזג האוויר, פה בארץ חמדת אבות. ומכיוון שהגיע סוכות אכן קדרו פני השמיים.  ואף כי רוח לא נשב (רק פו קטנטן בקצה הגבעה), ושום כדור נפתלין לא הוזז ממקומו בין הסוודרים, בחג הנחמד הזה שמחת הסתיו נגעה לרבים מאיתנו יותר משמחת התורה.  אבל זה לא עניינו של ההגיג הזה. עניינו של ההגיג הזה הוא גם לא שנאת הקיץ הבלתי מתפשרת שלנו.  גם זה עניין ידוע ונדוש שכבר הפך לסוג של bon ton במקומותינו. כל אחד כאן מתפאר בעוינות השוררת בינו לבין מזג האוויר המזרח תיכוני: עוצמת השמש, אחוזי הלחות, הפאלטה הצהובה-אפורה, ניחוח בתי השחי, אפים צרובים, עורפים שלוקים, היסטריית המלנומה, כובעים מכוערים, משקפי השמש שמונחים במרומי הקרחת ומתכסים באבק ממדבריות צפון אפריקה. אנחנו רוצים שמיים מעוננים. אנחנו רוצים אחו ירוק ורטוב ליד כל בית (אגב, איך אומרים אחו ברבים? אחואים או אחו'ס? ) אנחנו תובעים את הזכות ללבוש מעילים ארוכים. וצעיפים. וגרבונים שיסתירו את הוורידים ברגליים. וזה לא רק עניין אסתטי. אנחנו גם דורשים שהמוחות היהודים המבריקים שלנו יעבדו בסביבה ממוזגת שתאפשר להם להמציא את תורת היחסות ואת תסביך אדיפוס ואת פרוש רש"י.  הכול ברור. אין כאן הרבה מה להבין. העם היהודי צמח והתהווה באזורים גיאוגרפיים אחרים לגמרי ולשם הוא כמה. לשם הוא רוצה לחזור. שם הוא רוצה להמשיך להתקיים עוד אלפיים שנה. הסיפורים של יוסף בן מתיתיהו, תבליט הקומיקס הזה, עם מנורת שבעת הקנים על שער הניצחון של טיטוס, מעידים כמובן על מקור גנטי שצמח במדבר יהודה, אבל משנת 70 לספירה  ועד המאה ה-20 , קרו כמה דברים שאי אפשר להתכחש להם.

הנה, תראו איך אנחנו אוספים לנו דרכונים אירופיים. זה באמת נפלא. אומרים שבגבולות ארץ ישראל ההיסטורית חיים כרבע מליון בעלי אזרחות גרמנית. וכך וכך עשרות אלפי אנגלים והולנדים וצרפתים ופולנים וליטאים ורומנים וצ'כים… ובכן יצא – כמו שאומרים – המרצע מן השק. פעם, כמישהו העז לקרוא לנו קולוניאליסטים אירופיים היה עולה לנו הדם לראש. אבל עכשיו, כשאף אחד כבר לא מתבייש להודות בזרות המתישה שהוא חש כאן, בפאתי מזרח,  מותר לנו לשנן את הנרטיב האמיתי ובאותה הזדמנות – מול תמונת שלכת זהובה על דשא ירוק, לקול הקלטת פכפוך של גשם במרזב – להגיד לעצמנו: מכיוון שאנחנו כאן רק אורחים לרגע,  אורחים שמתים להסתלק קיבינימט ולחזור לאירופה, אולי נפסיק למרר למארחינו את החיים?

מכיוון שאני צדיק אין לי ברירה אלא להיות חובב תעניות. לכן כל כך חורה לי שיהודים טובים במקומותינו לקראת יום הכיפורים מברכים זה את זה בברכת "צום קל!" ויש גם כאלה שמנסים להעביר את כל חטאיהם לתרנגול חף מפשע. על מי הם מנסים לעבוד?

אבל אתם יודעים מה? לא חשוב הצום. עזבו. לא צריך ללכת על גחלים או להעביר שלאפשטונדה על מיטת מסמרים. גם חולצה משיער סוסים מיותרת. אפשר לוותר על כל התרגילים הוולגריים והפרימיטיוויים האלה. כי אנחנו יש לנו את התענית הנצחית שלנו. לא רק בזיעת אפינו נאכל, ובצער נלד, אלא גם נמשיך להקיף את עצמנו בכיעור, בזוהמה, בגסות רוח ובנבזות, ונהנה מכל רגע.

אני חוזר לצדיקות הפרטית שלי. כפי שכבר אמרתי, בלי  הלקאות עצמיות הגונות (ולא רק במובן המטאפורי), כשיגרה יומיומית – חיי אינם חיים. איך זה עובד בדיוק? הנה המתכון: כל יום מתחיל במבט ארוך בראי. נסו את זה. הסתכלות בראי היא פעולה מייסרת מאין כמותה בגיל 58. הלאה. המשך יעיל יכול להיות דפדוף בעיתון, במיוחד בסופי שבוע. זהו באמת כאב נפלא ממש, כאב שאין לו תחליף. ויש לו גם אפקט מצטבר בלתי רגיל. אדם יכול להמשיך להרהר באפסותו מול רשעותו של העולם לאורך כל היום ועוד עמוק אל תוך לילה נטול שינה. בלילות של שינה אגב, החלומות גם הם אופציה לעינוי, ואם במקרה התענגת לך (בגילך המתקדם) על חלום רטוב, היקיצה תשבור לך את הלב. מה עוד? לך לרופא, לך לעוד רופא, חפש סימנים על העור, בשתן, על הלשון, נסה להבין את ערכי בדיקת הדם האחרונה שלך לאור עצות המומחים באינטרנט, קרא את השאלות בפורומים, השווה את התשובות לשלך. שים לב לצבע הקשתות הקטנות על הציפורניים. והשיניים… בדוק כמה עולה היום השתלת שן. קרא את דוחות קרנות הפנסיה. שלם את חשבון החשמל. הצץ במכונית הישנה שלך. כמה זמן לדעתך היא עוד תחזיק מעמד ההונדה ג'אז המקרטעת הזאת?

כבר הגענו לצהריים? יופי! הנה עוד סיבה לכאב מוצלח. המרחק ההולך וגדל – הו, כל כך מהר הוא גדל – בינך ובין הבוקר. בין אותו מבט בראי. זוכר? זה היה מזמן. כמובן, אם היית מצליח להבין את הפיסיקה הזאת, את הקשר הקונספירטיבי המכאיב בין מהירות דרך וזמן, אולי לא היית כזה צדיק.

בשלב זה של היום אפשר לפנות לערוצים בורגניים מקובלים. לריב עם שכן (או שניים), לטייל עם הכלבות בשכונה המאוכלסת בהמוני כלבים שכולם קנאים מאד לגבולות הטריטוריות שלהם, לקרוא משהו שכתבת אתמול, לכתוב משהו שכתבת אתמול, לנסות לזכור משהו שאתה חייב לזכור אבל אתה לא זוכר למה אתה חייב לזכור אותו, לנסות לשכוח שעוד מעט אוקטובר ושנת הלימודים מתחילה, להתגעגע לילדים שלך, לגלות שהקישואים בתבשיל מרים, וזה הרי נפלא, כי מרור הוא אבן יסוד קולינארית בחייו של צדיק, להירדם מול הטלוויזיה ולהתעורר כעבור חצי שעה עם עורף תפוס וכאב יפהפה בגב התחתון.

רק תדעו לכם חברי הצדיקים, שאני לא צם אף פעם. בטח לא כשכל הקהיליה הקדושה עסוקה בחלומות מגירי ריר על קרעפלך ועוגות לייקח. כי כפי שאמרו אבותי, צרת רבים חצי נחמה, ואני, אפילו חצי נחמה אני לא רוצה.