הנה מוטלים מוחותינו שורה ארוכה ארוכה,

וצפירה מאוזן עד אוזן קורעת סדקים ברקה ,

לא לשכוח: קרם הגנה, דגל, המנון להמהם,

לזכור: ארבַּייט פרַיי, דיוטי פרי, נוסע מתמיד

למיידנק או קרויצברג, דפקו שם עיצוב מהמם,

נא לזכור: לעשות להם לַייק, לחסרי המזל, העתיד,

סלפיז בבירקנאו, כי אסור שנשכח את ההם…

הנה כך דומעים ילדינו דמעה ארוכה ארוכה,

זה הורס, זה ענק, זה מגניב, זה נגמר תוך דקה.

כעבד, עדיף אולי לשבת פעם בשנה ליד שולחן מוקף במשפחה נרגנת, ללעוס מצות, ולקרוא טקסט גזעני-קסנופובי-פרנואידי מוכר (ולכן, יש להודות, משעמם עד מוות), מאשר להיות פועל בפרויקטי בינוי ערים במצרים. אבל אל תספרו לי שאני חופשי, ואל תגידו לי שהחג הזה – שבו אוטמים מדפים בסופרמרקט ומכריחים אתכם לאגור אוכל כמו בימי מצור, שבו תוקעים אתכם בפקקים, שבו דוחפים לכם תלושי הנחה ומוכרים לכם חומרי ניקוי ספרים כלי מטבח וחופשות בכרתים, שבו מאלצים אתכם לארח ולהתארח לבשל ולאכול (ולאכול ולאכול ולאכול) – הוא חג החירות.

כי מסורת, יהודים יקרים, היא שעבוד. שעבוד לדורות. שעבוד לתפארת.

נ ב.

ולפי שהוצאתי את עצמי מהכלל… נכון מאד: אלו היתי אני שם –  לא היתי נגאל. הגאולה היא עניין המוני כנראה. לא ממש מתאימה לאינדיבידואליסטים.

אני רוצה להבין על מה החגיגה. באמת. תסבירו לי.

שוחד? כולנו נותנים ולוקחים שוחד. כך חינכו אותנו. כך אנחנו מחנכים את ילדינו. בובה תמורת שינה בזמן. קורקינט תמורת ציון בחשבון. מין תמורת אהבה. אהבה תמורת קריירה. חלומות תמורת כסף. ניסים תמורת נישוק מזוזה.

בניין מכוער על ראשו של  רכס? אל תצחיקו אותי. כל המדינה הזאת עשויה בניינים מכוערים שמכסים כל פיסת נוף. הרי אנחנו כבר עיוורים לכיעור ארכיטקטוני, אדישים להרס הסביבה. כל מה שמעניין אותנו זה ערך הנדל"ן.

זחיחות? אוקיי. מי לא זחוח כאן? מי לא יושב ביום שמש בבית קפה תל-אביבי כשבמרחק טיל או טיל וחצי, ילדים – לא הילדים שלנו חס וחלילה –  מתים במגיפת פוליו?

בואו נמשיך. ברית של מושחתים? זה אנחנו. כולנו. חבר מביא חבר. התחממנו באותו אינקובטור, אכלנו מאותו מסטינג, סחבנו את אותה אלונקה. הסתובבנו יד ביד בחווה הסינית. לא משאירים פצועים בשטח. יד רוחצת יד. כל ישראל חברים. אנחנו שנינו או שלושתנו או תריסרינו מאותו הכפר.

הלאה. מה עוד יש לנו? קדימה, תשפכו. אבל עכשיו נפשפש קצת בעבר. מה למשל עם המינוי של אותה חבורת חדלי אישים שקראה לעצמה ממשלה? לא, תעזבו. אתם הרי יודעים שלא היו הרבה ברירות. עניין של היצע וביקוש שבו  אנחנו אשמים. אנחנו, בזכות ההליך הדמוקרטי האלגנטי דה-לוקס שאנחנו גאים בו.

ומה עם  המלחמה המטורפת, האדיוטית ההיא, שבה נהרגו כך וכך בני אדם, נשפכו כך וכך מיליארדי דולרים, ונגרם כך וכך צער וכאב? רגע, רגע, רגע. תעצרו. אל תהיו צדקנים. הרי אנחנו כל כך אוהבים מלחמות בעצם. מלחמות זה אנחנו. מלחמות זה השם השני שלנו. מוות במלחמות זה החיים שלנו.

אז מה עוד נשאר בחשבון הסופי? ניתוח להסרת משקפיים? וויתור מפתיע על תלתל באורך עשרה סנטימטר שעוטף את הקרחת ממזרח למערב? איזה בצבוץ  דביק של יומרה בוהמיינית? טוב. כאן אתם צודקים. הדברים האלה באמת מקוממים. מה זה מקוממים? ממש זועקים עד לב השמיים.

אז יללה, שיכנס לכלא. מגיע לו.

באוקטובר 1946, על הגרדום, רגע לפני שנפערה הרצפה מתחת לרגליו, צעק הפושע הנאצי יוליוס שטרייכר אל העיתונאים שנכחו בתלייתו: "פורים-שפיל!" האם רק ניסה להוכיח לאומות העולם שלגרמנים יש חוש הומור למרות הכל? או שאולי, בדרכו המרושעת, ניסה לעלוב עלבון אחרון בעם היהודי, וכשדיבר אליהם בקולו של ויזתא, ניסה להזכיר להם, ליהודים, שגם הם יודעים לרדוף ולא רק להיות נרדפים? שגם הם יודעים להיות פוגרומצ'יקים ולשמוח שמחה גדולה? שגם הם יודעים להטיל אשמה קולקטיבית?

קראו שוב את המגילה, גבירותי ורבותי. אין שם שום דבר מצחיק. רק אינטריגה פוליטית, רשעות, זנות, השפלה, וטבח. ובעיקר – הסרת מסכות.

ביום שישי האחרון גילו תושבי תל אביב שהם כולם משועבדים לקונצרן הצריכה הקוראני הענק "סמסונג", מפלצת קפיטליסטית שאינה יודעת שובע. רבים מהם מיהרו לחפש את האשם בכבלי השעבוד שלהם. החשוד המידי היה ראש העיר שלהם, מנהל נמרץ, טייס ופדגוג, שכבר למעלה מעשר שנים מנגן להם בחלילית ופותח וסוגר כבישים (תרתי משמע). הם התרגזו. איך זה מעז האיש הזה למכור את שלוות יום השישי שלהם, (ובאותה הזדמנות גם את הכיכר העירונית, ואת המרחב הציבורי כולו) ליצרן הטלפונים הסלולריים? ותמורת מה? תמורת מרוץ מרתון?!

אבל האשמה איננה בראש העיר. אתם יכולים לחסוך ממנו את עוגת הקרם שהתכוונתם להטיח בפרצופו. נכון הדבר שרק קיבוצניק-לשעבר, מי שהתחנך על "ערכי תנועת העבודה" ושינן היטב את העיקרון של "כל אחד על פי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו" יכול להתמסר בקלות כזאת לבעלי ההון, אבל בשעבוד שלנו הוא איננו אשם. כי מזמן, ומרצוננו החופשי הפכנו את עצמנו לעבדים נקלים. ולא רק של סמסונג. גם של אפל, מייקרוסופט, נסטלה, דמלר, פולקסוואגן, טושיבה, מיצובישי, פיליפס, סימנס, שברון, בי.פי, פפסיקו, היינץ, … הו, כמה אנחנו אוהבים אותם את האדונים הטובים האלה. איך היינו ממשיכים לחיות בלי הדאגה האינסופית שהם דואגים לרווחתנו? איך היינו מתקיימים בעולם אם ענקי הקפיטליזם הגלובלי היו נוטלים מאיתנו את חסדיהם? אם היו מונעים מאיתנו את כל הטוב שהם שופכים עלינו?

אגב, האם לכך רומזת השורה "להיות עם חופשי בארצנו", בהמנון הלאומי? לחופש לבחור בין שעבוד למייקרוסופט או כניעה לאפל? בין בנק לאומי לדיסקונט? בין סוכן של בעלי ההון שמנהל עירייה לבין סוכן של בעלי ההון שמנהל צבא?

או שאולי הבחירה היא בין  חבטה מתוסכלת בהגה של "הונדה" לבין בעיטה נרגזת בלוח מחוונים של "טויוטה", כשאתם תקועים בפקק ובחוץ חולפת דבוקת רצי מרתון בחולצות שמודפס עליהן "סמסונג"?

אוי ווי, תראו איזו סמטוחה  נהייתה לנו עם מרטין שולץ. ומה בעצם קרה שם, בבית המחוקקים לפני שבוע? הרי שולץ אמר פחות או יותר את מה שרבים מאיתנו אומרים. רבים מאד, רבים וטובים. הוא לא חידש דבר ולא הפתיע באיזה סקופ מרעיש. נאומו היה מעודן, מנומס, מהוגן וחמקמק. ובעיקר צפוי. כלומר דיפלומטי. אז מה כל כך הרגיז אותם שם, את המחוקקים ההם? הגרמנית כמובן.

גרמנית. מה מרגיז כל כך בשפה הזאת? שונאי יהודים דיברו גם שפות אחרות. אנטישמיות מעולם לא הכירה בגבולות לינגוויסטיים. נכון שהפוגרומים שבוצעו בפולנית, אוקראינית, רוסית, ליטאית, סרבו-קרואטית, הונגרית, צרפתית ואנגלית (לעולם לא נשכח את טבח יורק, אחַי!) לא היו מתועשים, ולכן גם לא הגיעו להספק המרשים שאליו הגיעו דוברי הגרמנית. אבל בכל זאת, רבותי.  הזמן כבר שחק לאֶפֶר את צלילי ה"אחטונג" וה"שנל" שהדהדו בלאגרים. ואם צריך לזכור ולא לשכוח, אז בואו נזכור בבקשה שאתר ההגירה הפופולרי ביותר לישראלים בעת האחרונה היא העיר ברלין, בירתם של דוברי האשכנזית. אלזו, אז בעצם כבר סלחנו, לא?

אם כך נשארו רק העניינים הפחות חשובים: כיבוש, שלילת זכויות אזרחיות, הפקעת אדמות וגזילת מים.

אבל מלחמת הלשונות הזאת מובילה אותנו לעוד עניין אקטואלי שגם הוא קשור לשפה שנואה: החלטתו של שר החינוך לבטל את חובת לימוד הערבית בבתי הספר. ובכן, לידיעת אלה שהרעיון זעזע אותם: הערבית מעולם לא נלמדה בבתי הספר כלשון המייצגת תרבות אדירה, וממילא אף פעם גם לא נחשבה על ידי מערכת החינוך ככלי הכרחי לתקשורת עם תאום טריטוריאלי. לימודי הערבית בבתי הספר שימשו רק כקורס-רב שנתי ביוזמת ובחסות חיל המודיעין, קורס שמטרתו הכשרת חיילים ואנשי שב"כ, מאזיני סתר וחוקרי שבויים, לתפארת מדינת ישראל.

לא שפה ולא בָּטיחְ.

אז בסופו של דבר גברותי ורבותי, צדק השר. הכול עניין של  פרקטיקה: מי צריך ערבית בברלין? אפילו קבלני ריצוף מדברים שם גרמנית.

נ.ב. אם רק לא היו הורגים לנו את היידיש היה לנו קצת יותר קל להסתדר בגולה הנכספת שלנו.

באיחור גדול אני מרשה לעצמי להגיב לעניין אותו פיזמונר מועמד לפרס, שלחניו הנעימו לנו כמה דקות פה ושם ושדעותיו על דא ועל הא גורמות לנו עוגמת נפש.

ובכן, בשבוע שעבר חגגתי את יום הולדתי החמישים ותשעה, והנה פתאום יש ברשותי ערימה נכבדה של שנים עלי אדמות. ולפיכך גם לי מותר לדון בעניין הזה שנקרא "פרס על מפעל חיים", ולהרהר באפשרות שהזמן שחלף במהירות והתמלא בשמחות וכעסים ומלים וזיכרונות יוכר באופן רשמי כ"מפעל חיים", ואז מישהו – השר לענייני תהילה וכבוד אולי – ילחץ לי את היד ויגיד לתוך מיקרופון מהדהד, "עשית את זה, זקנצ'יק, חיית, מגיע לך פרס."  נו כן, זה לא שלא רציתי שיאהבו אותי, הרבה, וכמה שיותר, אבל  בינינו, מה ההבדל בין מפעל החיים שלי לכל המפעלים האחרים? אחד גידל חסה, אחד עשה טיפולי עשרת אלפים להונדה, אחד כתב ספרים. את הפרס כבר כולם קיבלו, לשיעורין, טיפין טיפין, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה.

אבל לחקלאי מותר להיות בנזונה ואף אחד לא יבוא אליו בטענות על כך שהוא מבצע מעשי לינץ' בשעות הפנאי, ומוסכניק יכול להיות פאשיסט גזען והומופוב וכל אחד יקבל את נטיותיו האידיאולוגיות בהבנה. גם לעורכי דין מותר. ולנהגי רכבת. ולמורים בתיכון. ולשוטרים. ולמלצרים. ורופאים. וטייקוני בורסה. ויצרני קונדומים. וסוחרי רהיטים. וממסגרי תמונות. לכולם, לכולם שמורה הזכות להיות רשעים צרי אופק וחסרי סובלנות.

מלבד אלה שאתם קוראים להם אמנים. מלבד אלה שיכולים לזמזם מתוך המוח מנגינות. או להעלות ציור על קנבס ולחשוף מתוך השיש את קפלי גלימתו של קדוש. לשורר פואמות, לביים סרטים, לחבר רומנים, להלחין סימפוניות… מהם אתם מצפים שישמשו מגדלורים של צדק ומוסר, מהם אתם דורשים שיהיו רמזורים מהבהבים של אחווה אנושית וחמלה.

אבל למה בעצם? מה, הם לא בני אדם?

(מוקדש למי שכיהנה כשרת החינוך של מדינת ישראל עשרה חודשים, מיולי 1992 ועד מאי 1993. זיכרה ברוך).

מי מאיתנו, בוגרי המגמה הביולוגית, מחזור 1973 עוד זוכר משוואות דיפרנציאליות ואינטגראליות? סינוס וקוסינוס? טנגנס? שורש לוגריתמי? אולי משוואה ריבועית? גם זה לא? ברז אלף מזרים שלושה עשר ליטר מים לדקה, ברז בית פולט תשעים וארבעה סמ"ק מים בשבע וחצי דקות. תוך כמה זמן תתמלא הבריכה המכילה תשעה עשר קוב מים? אין לכם מושג? באמת? מה עם משפט פיתגורס? לא? אפילו משפט פיתגורס לא? טוב, את לוח הכפל אתם בטח זוכרים, כלומר בלי הכפולות של שמונה שאותן אף אחד לא יכול לזכור. וקצת חילוק, במיוחד החלוקה לאחד. כן, גם חלוקה לעשר – זה קל –  פשוט מורידים אפס.  אחוזים? בקושי. חיבור אתם יודעים, ללא ספק, וגם חיסור, למרות שזה באמת קצת יותר קשה, ובשביל מספרים ארוכים אתם צריכים דף ועפרון.

טוב, אם כך נסכם: מכל מה שלמדנו במתמטיקה בארבע שנות התיכון שלנו, מכל העמל היזע ונחלי הדמעות, מכל הממון העצום שהורינו מוכי החרדה שילמו למורים פרטיים  (שהם מורי המתמטיקה מהתיכון השני, בקצה האחר של העיר),  מכל לילות הנדודים של לפני הבחינות, הבחילות של לפני התעודה והמיגרנה של לפני קבלת-הורים, מכל הגידופים שספגנו והבוז, והחשש הנורא שהתגנב שמא באמת אנחנו אידיוטים, או קצת מפגרים, או באיזשהו אופן אחר לא-ממש-בסדר, מכל זה – לא נשאר כלום.  או מבחינה מתמטית – אפס.

אז לשם מה היה כל זה?  אני שואל. על מה היתה כל המהומה? מה היתה תכליתו של הסבל?

אלה מכם  שיראו בשאלות האלה היתממות אקזיסטנציאליסטית, יענו לי, חד וחלק, החיים הם מהומה, תמצית הקיום האנושי הוא  סבל, ולחיים כמובן אין שום תכלית. זאת אכן תשובה ראויה. זהו ההסבר הפשוט למורשת הפדגוגית הזאת שחזקה עלינו לקבל ללא עוררין ולהעבירה לדורות הבאים:  אנחנו לומדים על מנת לסבול. לא כדי לרכוש מידע שיגרום לנו להנאה או ישמש אותנו בדרך כלשהי. לא ולא. הסבל, הוא  התכלית.  וודאי שאין מטרתם של לימודי המתמטיקה להחדיר לראשי התלמידים הבנה ובקיאות במתמטיקה – שהרי ברור לכל בר דעת  שרק מעטים ביותר יעשו בלימוד הזה שימוש כלשהו – מטרתם של לימודי המתמטיקה היא לתת לתלמידים שעור מעשי רב-שנים בהתמודדות עם הסבל הקיומי.  הכנה לחיים.

ואם כבר מקדישה את עצמה מערכת החינוך להכשרת בני אדם סובלים, אז למה באמת לא להפוך את התנ"ך לעבודת פרך, את ההיסטוריה למאסר עולם, את הספרות למרתף עינויים, ואת השפות הזרות לבידוד בצינוק?

כל כך הגיוני. כמעט, אפשר להגיד, אסתטי בפשטות המופלאה שלו.  ממש כמו משוואה מתמטית.

אל תספדו לו. האיש שבחייו גרם לכל כך הרבה הספדים – מקביה ועד לבופור, מהמיתלה ועד לג'נין,  מעזה ועד סברה ושאתילה – ראוי בעיקר לשכחה מהירה וטוטאלית. זה לא יקרה כמובן. להיפך. כמו מגלומנים שקדמו לו, גם איש הדמים הזה  הנציח את עצמו באמצעות מוזוליאום. למוזוליאום שלו ניתן הכינוי הפלמח"ניקי יו"ש, ועליו נשתלו אלפי קרוונים, וילות, ושיכוני בטון, ובעתיד הוורוד – בעצם יותר אדמדם –  שהאיש הזה תכנן לנו, עוד ישמעו הרבה הרבה הספדים.

אז אולי תחסכו את הדמעות עכשיו. יתכן שבקרוב מאד תזקקו להן.

יבוא יום, והוא לצערי קרוב מאד, שבו יקרא בתל אביב רחוב על שמו של אריאל שרון. ואולי יותר מרחוב אחד.  אני מניח שחברי ועדת השמות העירונית לא יפקפקו לרגע אם ראוי להנציח את זכרו של איש הדמים הזה ברחוב, כיכר, שדרה או טיילת. ומן הסתם לא יעבור זמן רב עד שהשם "אריאל שרון" יתנוסס גם על קיר בית ספר, שער של מכללה, לובי של נמל תעופה ומכון בינלאומי ללימודים אסטרטגיים.  העובדה שאריאל שרון גרם כל כך הרבה צער וכאב לכל כך הרבה אנשים, שהאלימות היתה העניין המרכזי בחייו, ושאת מטרותיו הפוליטיות הנפסדות השיג באמצעות כזב ושקרים, לא רק שלא משנה לאף אחד אלא אפילו מרוממת את האיש למעמד של דמות מרכזית, אהובה ונערצת באתוס הציוני.  אני יוכל לנחש כי הישראלי שיגור ברחוב אריאל שרון 82 למשל, ייזכר באיש החביב, עב הבשר, בחיבה נוסטלגית. הדם שנשפך כבר מזמן דהה והלבין.

אבל אתם יודעים מה – אני מוכן להשלים עם הגזרה הזאת. אישים גרועים לא פחות משרון, ואולי אפילו נקלים ממנו, כאלה שהיו גם טיפשים מטופשים ובטיפשותם הובילו לאסונות מחרידים שעדיין לא התאוששנו מהם, זכו להיות מונצחים ברחובות, בשכונות ובמרכזי תרבות.  ככה זה בשטעטל.

וכעשיו אני בעצם מגיע לפאונטה: לפני שבוע, במוזיאון ישראל, בתערוכה המוקדשת למפעלי הבנייה של הורדוס, פגשתי במקרה את חיה שיזף, ותוך כדי השתרכות בתור אל תוך מלכודת התיירים התרבותניקית הזאת, היא סיפרה לי שאולי תכהן כנציגת סיעת מרץ בוועדת השמות של עיריית גבעתיים. מיד ביקשתי ממנה שתתבע את עלבונו של הורדוס. עם ישראל המחדש בארצו – כך טענתי –אינו שש להנציח את שמו של האיש הזה ברחובותיו.  כך קרה שהמלך הורדוס, אוהב הארץ שפיאר אותה במפעלי בנייה שאפתניים, אנין הטעם והדקדקן, יהודי שומר מצוות, פוליטיקאי מוכשר שהצליח  לשמור את ממלכת יהודה שלווה ומשגשת בתוך הפָּקס-רוֹמָנה, ובעיקר – האיש שבנה את בית המקדש השלישי (!!!!!!) כן, בית המקדש ההוא, המתחם הארכיטקטוני הגרנדיוזי שיהודים עד היום בוכים על הקיר המערבי החיצוני שלו  – הורדוס לא זכה עד היום אפילו לא לסמטה מושתנת בתל אביב. יכול להיות שאני טועה. יכול להיות שדווקא לאיזה שביל נידח, הוא כן זכה. חיפשתי ומצאתי שיש איזה רחוב הורדוס אחד בטבריה. וכמובן בקיסריה, ואולי – העניין הזה לא לגמרי הובהר לי – גם בירושלים (באמת, תודה רבה). אבל הורדוס בוודאי לא מתחרה בדמויות פופולאריות אחרות בעלות שמות פחות מצלצלים.

הרי לכם חומר למחשבה: איזה חשבון לא סגור יש לנו עם המלך הורדוס?זה שאביו היה גר (לא סובלים זרים, במיוחד כשהם מחליטים להיות יותר יהודים מיהודים), זה שרצח את אשתו? (זה באמת נורא, אבל דווקא על שמה יש רחוב מאד נחמד בתל-אביב) הרג שניים מילדיו? שבנה בריכת שחייה פרטית בוילה שלו בואדי קלט? על מה בדיוק אנחנו מתחשבנים איתו?

ואם אנחנו כבר מדברים על זה – שמתי לב שגם לזכרו של הסופר וההיסטוריון החשוב יוסף בן מתיתיהו (מצידי גם פלוויוס יוספוס זה בסדר)  שראה במו עיניו כמעט את הרס מפעלו הגדול של הורדוס, אין כמעט התייחסות במרחב העירוני.

הלו, לא הגיע הזמן?