ארכיון פוסטים מאת: agur

החלונות בחדר 512 כמטאפורה

בדיוק על פי התכנית, עליתי השבוע להר הצופים כדי לשעשע קהל טרי של סטודנטים רכים, ואולי גם לנסות ללמד אותם איזה טריק חדש או שניים. אולד דוג… לא ציפיתי להפתעות. ואכן, יום עבודתי הראשון בסמסטר א', לא הניב שום דיווח יוצא דופן. אבל הוא בהחלט הניב תמונה. תמונה מדהימה. והרי היא לפניכם:

חדר 512 בקומה 5. שלושה חלונות פונים מזרחה, לכיוון ים המלח. בחלון ימין נראית העיר מעלה אדומים מסתערת לצפון-מערב. בחלון שמאל נראית העיירה עיסאוויה מנסה להתקדם לדרום-מזרח. החלון האמצעי ריק. הוא מכיל רק נוף של גבעות צהובות-אפורות שנצבטו בהן סימני אצבעותיו של ענק. שני האויבים המרים, רעבי הטריטוריה – לא שווי כוחות יש לציין – שולחים זרועות בטון השואפות לכסות את הנוף התנ"כי בכיעור אורבאני חסר רחמים.

אבל הם לא ייפגשו כנראה. לא בקרוב. בכל אופן לא במהלך הסמסטר הזה. בחלון האמצעי, במרחבים שבין שטח E1 המוקפא לבין מורדות הר הצופים, מתנהל מזה שנים מאבק עיקש בין ישראל המתפשטת לפלסטינים מותשים.

בינתיים ביקשתי מהסטודנטים להפוך את כיוון הכיסאות בכיתה כדי שיוכלו לחזות בטריפטיך הפוליטי המופלא שמתרחש מאחורי גבם בזמן שהם לומדים איך להמציא ולנסח נרטיבים.

על סף השנה ה-16

השבוע תתחיל שנת הלימודים ב"בצלאל" ואני אתחיל את שנתי ה-16 כמרצה באקדמיה המהוללת שעל הר הצופים בירושלים. הנתון המספרי הזה אולי לא נשמע לכם מספיק מרשים. אכן 16 שנים הן נתח חיים לא זניח שבו גלשתי מגיל עמידה לזיקנה (או אם תרצו – מאמביציה לקרוע את העולם לאמביציה לשרוד), ובכל זאת, ה-16 האלה, (ארבע פעמים תיכון, פעמיים בית ספר יסודי, חמש פעמים צבא פלוס כלא שש) לא מצטברות לתקופה שמצריכה סיכום. וזה גם לא תאריך עגלגל מספיק, כמו עשרים נגיד, או חמישים, שראוי להיות מסומן באוטוביוגרפיה בקו עבה. אם כי, מצד שני, אין שום סיכוי שמישהו – איזה נכד תימהוני, אולי נין מוכה נוסטלגיה – יחגוג איתי בשנת 2048 יובל להצטרפותי למועדון הנוצץ של מרצי "בצלאל". זאת תהיה אגב השנה שבה יחגוג העולם מאה שנה למדינת ישראל…

אני לא יודע לגבי מדינת ישראל. הפרוגנוזה, עם כל המגפות ומלחמות הדת מסביב, לא ממש מזהירה. אבל לגבי "בצלאל" אני מוכן להתנבא:

כמו כל מוסד אקדמי, גם האקדמיה המהוללת שלנו נמצאת בדפיציט, וכפי שידוע היטב לכל בר-דעת הדרך הטובה ביותר לתקן גירעונות במוסדות אקדמיים היא באמצעות פטורי מרצים. לפיכך יש לשער כי הנהלת האקדמיה תדע לעשות את הדבר הנכון, ובעוד שלושים וארבע שנים תהיה האקדמיה "בצלאל" מוסד נטול מרצים. תודו שזה רעיון בכלל לא רע. אפשר אפילו לשכלל אותו מעט: שגם הסטודנטים יישארו בבית. הרי כבר היום מגיעים לשנה א' אמני אינטרנט מעודכנים, עתירי ניסיון ו"לייקים", שמרצים עתיקים כמוני – כאלה שחרטו על קירות המערה לאורו של הפרימוס – רק מפריעים להם בדרך אל ה"יו-טיוב".

אבל די. מספיק עם תוגת הסתיו. שנה חדשה מתחילה. יהיה מעניין, אני בטוח.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מחלות

למה אנחנו כל כך אוהבים לדבר על מחלות? למה אנחנו אוהבים כל כך לספר זה לזה על סימפטומים, בדיקות, כאבים, תרופות, טיפולים, הקרנות, רופאים בתי חולים וחדרי ניתוח?

זה לא שחסרים לנו נושאים, נכון? אלה מאיתנו שעדיין מחליפים ביניהם רעיונות מילוליים, בטח עוד לא הפכו אדישים לכיבוש, נאטמו למלחמות, (כאן ומעבר לגבול), ויש לנו ילדים, וכלבים, ועצים בגינה, ואנחנו רואים סרטים וקוראים ספרים – שאולי אחדים מהם עוסקים במחלות אבל לא רק – ואנחנו הולכים לקרקסים ורואים שקיעות וזריחות ומפלי מים בסלואו מושן, ואוכלים במסעדות, וקוראים ביקורות על מסעדות, והולכים לשחות ושותים קפה… ובכל זאת מדברים על מחלות. עוד ועוד דיבורים. עוד ועוד מחלות.

אם גם אתם שואלים את עצמכם את השאלה הזאת, הרשו לי להסביר.

מחלה, כמו צל מתארך על דרך מוארת, היא אישור קבוע לקיומו של הגוף שנושא אותנו. מחלה היא הצד השני, האפל, של ההוויה שלנו.

לכן כשאנחנו מדברים על מחלות אנחנו מדברים על הזמן, על הנצח, על אלוהים, על האנושות, על הקוסמוס, על אמונה, על תקווה, על גאולה. כשאנחנו מדברים על מחלות אנחנו מבלי דעת הופכים למשוררים. הפטפוט המדיציני הבלתי הפוסק הזה הוא השירה האפית שלנו. התחליף הטוב ביותר שיכולנו להמציא לציניות לניהיליזם לניכור ולבדידות.

הדיבור על מחלות הוא הכישוף הלבן שלנו. הוא פסוקי תהילים שלנו. הוא החמסה. הוא הצלב.

טוב, אז עכשיו בואו נעבור לדבר על אֶבּוֹלָה – – –

ראבאק!

פעם, כשעוד היינו כולנו עובדי אלילים ואלות, שדים ורוחות, כוכבים ומזלות, הייתה לכל אחד מאיתנו כתובת להגשת תלונה. לא שזה היה מועיל. כי הכתובת, כלומר הסמכות שהיתה מיוצגת על ידי הפסל שעמד במרכז הסלון, בלאו הכי הכריעה על פי גחמותיה הלא מובנות ולא על פי צרכיו של מגיש הבקשה. אבל לפחות הייתה כתובת. היה למי לפנות. בקיצור, בימים הרחוקים ההם, לכל אחד היה בעל בית, שאולי היה קפריזי ושתקן, אבל לפחות אפשר היה לדבר אליו, להתחנף אליו, להתחנן אליו, והכי חשוב – לכעוס עליו.

עברו הימים הטובים. גווע הזמן העתיק. נגמרו ימי הביניים. תם הרנסאנס. חלפה לה תקופת הנאורות. הלכו להם לבלי שוב ה"בֶּל אֶפּוֹק", המודרניזם, ושנות הששים. מה נשאר לנו, בני אנוש אומללים, מכל האלילים החלופיים שניסינו לגרד לנו משולי המדע, מפינות הבינה האנושית, משאריות האשפה הפוליטית שהתגוללה לעומתנו בתקשורת? כלום. רק משיכת כתפיים. רק האמירה, "ככה זה". או כמו שאומרים בצרפתית( וזה באמת נשמע קצת יותר טוב) "סה לה וי".

עלוב. כמה היתי רוצה שיוחזר לי אותו גוש חומר שעמד בחוּשָה המשפחתית לפני שלושת אלפי שנים כדי שאוכל לצעוק עליו: "ראבאק! צנתור לב בגיל 59? מה זה צריך להיות? בשביל מה אני שוחה קילומטר וחצי חמש פעמים בשבוע ואוכל רק גבינה חצי אחוז?!! "

אוקי, אוקי, אני כבר שומע כמה מכם נוזפים בי, וטוענים שזוג ה"סְטֶנטים" שהותקנו בעורקים הסתומים של ליבי המתאבן, (חפצים זערוריים דמוי רשת גלילית, פשוטים ויפים כמו עגילים של טייסת חלל), הם בהחלט תחליף ראוי וטוב לאותו פסלון שטיפל בבקשותיהם ותלונותיהם של אבות אבותיי.

האומנם? האם הטכנולוגיה שעומדת לשרותו של אדם מערבי המבקש לתקן את גופו המזדקן, מתקזזת עם הוודאות המעצבנת שכל סיבוב בחיים האלה, כל קוריוז וכל דרמה, כל התחלה וכל סוף, הם רק תוצאה מקרית של הגרלה קוסמית, ושאין, פשוט אין, לפני מי להתלונן?

זהירות, ליצנים

בשבועיים האחרונים נאלצתי לעבור בשערי בית החולים איכילוב כמה פעמים יותר מדי, ובדרך כלל התרחשו הכניסות והיציאות האלה, המעורפלות בדכדוך קיומי, ללא אירועים ראויים לציון. והנה ביום חמישי האחרון, אחרי עניין מדיציני מורט עצבים במיוחד, (שתחילתו אגב, בטעות של רוקחת מסטולית, וסופו מי ישורנו), יצאתי עם רותי לחצר האחורית של המרכז הרפואי תל-אביב ע"ש סוראסקי ואת דרכנו חסמה להקת ליצנים.

ליצנים, אתם יודעים, כאלה עם פרצופים מאופרים בלבן, חיוכים מצוירים, אפים אדומים, קרחות מודבקות וכל השאר. אבל האמת היא שלא שמתי לב לפרטים כי כל המסה הליצנית הזאת עוררה בי פחד. אני לא יודע אם ליצן בודד היה מצליח לעורר בי בהלה כזאת. אבל חבורה של עשרה כאלה, אולי יותר, עוררה בי אסוציאציה של אלימות מאורגנת.

כנראה היו אלה פרחי ליצנות, או ליתר דיוק סטאז'רים בתחום הליצנות הרפואית, שמיהרו מבית החולים לילדים, ששם הם אמורים לבצע את מלאכתם, אל הקפיטריה בבניין הראשי. ליצנים רעבים זה לא צחוק, אני אומר לכם.

זמן רב אחרי שנבלעה הפלנגה האנרגטית בבנין, הרהרנו רותי ואני בעידן החדש המופלא הזה שהביא איתו מקצועות חדשים ומופלאים כמו זה המכונה "ליצנות רפואית." אין כל ספק שבשביל להצחיק ילדים חולים כדאי בהחלט ללמוד לימודי תעודה והסמכה רשמית של מכללה מכובדת. ורצינית, כמובן. אבל למה לעצור כאן? תהינו. מה עם ליצנות תעשייתית? ליצנות סביבתית? טיפול בליצנות? תקשורת ליצנית? ליצנות אורגנית בת-קיימא? ובעצם, כמה שימושית המיומנות הליצנית לכל תחום בחיים האלה: השפרצות, מכות בראש, נפילות על התחת, סאלטות, פליק-פלאק, ובעיקר חיוכים מצוירים.

טוב, מסתבר שכולנו מכירים את העבודה הזאת, גם אם רובנו אוטו-דידקטים. השאלה עד כמה זה מצחיק היא באמת לא רלוונטית.

רקוויאם לשתי טוחנות

יש כמה דרכים לאבד שיניים. אחת מהן, המקובלת ביותר, היא להזדקן. שנים ושיניים. ככל שיש יותר מאלה יש פחות מאלה. וכמובן, בניגוד לאינדוקטרינציות הדנטאליות של ימי ילדותי (כפי שנוסחו על ידי דוקטור אמרנט עליו השלום, יוצר הפלטה הראשונה שלי, והשנייה והשלישית והרביעית, אף אחת מהן אגב , לא שימשה אותי יותר מחודש) הקשר בין הקפדה על היגיינת הפה לבין שרידות השיניים – רופף ביותר. תרתי משמע. מה שחשוב יותר זה המזל. כלומר הגנטיקה. ומה שעוד יותר חשוב, זה הכסף. וכאן אני מגיע לפואנטה. לפני כשבוע נאלצתי להיפרד בעצב רב משתי שיניים טוחנות שליוו אותי מגיל שבע בערך. אבל בנוסף לעצב הפרידה, המשבר הנפשי (שנובע כאמור, מההכרה שששתי השיניים האלה מציינות שלב בהתפוררותה של היישות הגשמית שלי) והכאב בלסת, התברר לי כי על פי המקובל במקומותינו, יהיה עלי להוציא הרבה כסף על שתלים דנטליים. אלפי שקלים. הרבה אלפי שקלים. הרבה הרבה אלפי שקלים.

"אבל אני רק סופר," אמרתי לרופא השיניים שלי כשמסר לי את אחת משתי העקורות בתוך שקיק ניילון.

"נו, אז מה אכפת לך, " אמר הרופא, "סופר ממילא לא צריך שיניים".

שִכחָה / בילי קולינס

שמו של הסופר הוא הראשון שמסתלק / ואחריו עוקבים בצייתנות הכותרת, העלילה,/ הסוף מכמיר הלב, הרומן כולו / אשר פתאום הופך לספר שמעולם לא קראת,/ שמעולם אפילו לא שמעת עליו,

כאילו בזה אחר זה, הזיכרונות שעגנו בנמלך / החליטו לפרוש לחצי הכדור הדרומי של המוח, / לאיזה כפר דייגים קטן שבו אין טלפונים.

מזמן נפרדת לשלום משמותיהן של תשע המוזות / וראית איך המשוואה הריבועית אורזת את תרמילה,/ ואפילו עכשיו, כשאתה משנן את סדר מקומם של כוכבי הלכת,

משהו אחר חומק ממך, שמו של פרח אולי, / כתובתו של דוֹד, בירת פרגוואי.

הדבר שבו אתה מתאמץ להיזכר, יהיה אשר יהיה, / איננו עומד על קצה לשונך, / גם לא אורב באיזה כיס מרה נידח.

הוא נסחף במורד נהר מיתולוגי אפל / ששמו מתחיל בלמ"ד, עד כמה שאתה יכול לזכור, / בדרכך שלך אל תהומות הנשייה, שם תצטרף לאלה / ששכחו אפילו איך שוחים ואיך רוכבים על אופניים.

לא פלא שאתה קם באמצע הלילה / לחפש תאריך של קרב מפורסם בספר על מלחמה./ לא פלא שהירח בחלון נראה לך כאילו חמק / מתוך שיר אהבה שפעם ידעת בעל-פה.

Billy Collins, Forgetfulness from Questions About Angels 1999

תרגום : אגור שיף (באוגוסט 2014, בזמנים שבהם כל סימפטום לדימנציה מתקבל בברכה)

החופרים בדמעה

שימו לב איך חמאס בדרכו לזכות בפרס האויב המצטיין מיישם את ערכי הציונות. כי עבודת אדמה סבלנית וחרוצה כזאת לא ראו כאן מזמן. חופרים שכאלה, עובדי כפיים נחבאים אל הקרקע, (או אל התת-קרקע, במובנו העמוק של המונח), פועלי שטח חרוצים וסבלנים כל כך (ומתועלים למופת) בהחלט משנים את התפיסה המרחבית. הם שם, זוחלים בתוך המחילות, מכרסמים את העפר הקדוש מתחת לרגלינו, ואנחנו כאן, היטקיסטים, כלכליסטים, אנליסטים, מורליסטים, מגלגלים מספרים בקצות האצבעות, מרחפים בתלת מימד וירטואלי בין גגות של מגדלי פיקוח עשויים פלדה וזכוכית.

אגב, שם למטה, גבולות הארץ המאובטחת מגיעים עד מוסול. עד קאבול. עד שערי גן עדן.

מרד גטו עזה

אם הכותרת הזאת נראית לכם כפרובוקציה, עיינו בבקשה בנתונים שלהלן:

הטילים שנשלחים אלינו מדי יום מייצגים כמיליון ושמונה מאות אלף פלסטינים הנתונים בסגר שהטילה עליהם ישראל לפני כ-7 שנים. רצועת עזה היא אחד מהאזורים הצפופים ביותר על פני כדור הארץ וגם אחד מהעניים ביותר. ברצועת עזה כ- 150 אלף מובטלים (כ-40 אחוז מכוח העבודה), וכמיליון צעירים מתחת לגיל 18 שהם נטולי עתיד, נטולי תקווה, ובלי שום יכולת לצאת מתוך 365 הקילומטרים הרבועים שבו הם כלואים. המשבר הכלכלי המתמשך, שהוא תוצאה ישירה של הסגר, דרדר את איכות החיים ברצועת עזה (שירותים, תשתיות, איכות מים, אספקת חשמל ודלק) לרמה נמוכה אפילו על פי סטנדרטים של העולם השלישי.

גטו עזה.

אין לי שום אהדה לחמאס. אסור שאלוהים יקבל תפקיד בסכסוך בין שני העמים, והטילים בדיאלוג הזה הם אמצעי קומוניקטיבי מחורבן. בלשון המעטה. אבל חייבים להודות: דרישות חמאס להפסקת אש נכונות וצודקות. ישראל חייבת להסיר את המצור מגטו עזה לאלתר.

נ.ב.

ועכשיו, כשאתם קוראים את הדברים האלה, הקדישו רגע אחד של געגוע לימים שבהם תהיתם אם אי פעם יבוא שלום. ביולי 2014 אפילו התהייה הזאת כבר הפכה לנוסטלגיה.

רבותי ההיסטוריה חוזרת – ואיתה גם הטימטום

ושוב אותם מומחי הביטחון סביב אותם שולחנות מעוצבים באותם אולפני הטלוויזיה, שחוזרים בדיוק – אבל בדיוק – על אותם טקסטים. היתכן? שוב אותם גברים זחוחים, אותם גנרלים בדימוס נטולי אופק, מצומצמי דמיון, נפוחי חשיבות עצמית. שוב אותם שאול מופזים ואיתן בן אליהואים ועוזי דיינים, כוכבי העבר הכבויים, כאלה שנדחקים על מקום ברחבת הריקודים של מסיבת המוות העלובה הזאת. והנה הם שוב קוראים ל"פעולה קרקעית נרחבת", ל"חיסול התשתיות", ומדברים על "עמידה איתנה של העורף", ועל "בנק מטרות", וחוזרים על המנטרה החלולה של "שום מדינה לא יכולה להרשות…"

אצלי הזיכרון עוד עובד, תודה לאל, ואני זוכר היטב את כל הזבל המילולי הנורא הזה, כן, כן, בדיוק את אותה דמגוגיה, במלחמת לבנון השנייה, ב- 2006. זאת לא היסטוריה רחוקה כל כך, רבותי וגבירותי. אני זוכר איך לחץ ציבורי, כזה בדיוק, כזה שמנוהל מאולפני טלוויזיה מעוצבי שולחנות, גרם לממשלה רופסת לשלוח את כל המדינה הזאת למלחמה נוראה, חסרת פשר, שנמשכה קיץ שלם.

ואגב, אסור כמובן לדבר על סבלם של האויבים. אלף, כי הם התחילו. בית, כי הילדים שלנו יותר מסכנים משום שדופקים להם את החופש הגדול, וגימל, כי מול הגנרלים המומחים באולפני הטלוויזיה מוצבים מוניטורים שמקרינים להם את עצמם. בעיקר את עצמם. אולי רק את עצמם. והם בעיני עצמם נראים על הכיפאק. כמו כל העם הזה שכמה-טוב-שהוא-כזה-שהוא-כזה. סבלם של אחרים לא נוגע לנו, אם הוא לא משפר לנו את ההופעה באופן מידי.

כן, אבל זאת רק הערת אגב. מה שחשוב הוא גבירותי ורבותי, שההיסטוריה חוזרת. ואיתה גם הטימטום.