למה אנחנו כל כך אוהבים לדבר על מחלות? למה אנחנו אוהבים כל כך לספר זה לזה על סימפטומים, בדיקות, כאבים, תרופות, טיפולים, הקרנות, רופאים בתי חולים וחדרי ניתוח?

זה לא שחסרים לנו נושאים, נכון? אלה מאיתנו שעדיין מחליפים ביניהם רעיונות מילוליים, בטח עוד לא הפכו אדישים לכיבוש, נאטמו למלחמות, (כאן ומעבר לגבול), ויש לנו ילדים, וכלבים, ועצים בגינה, ואנחנו רואים סרטים וקוראים ספרים – שאולי אחדים מהם עוסקים במחלות אבל לא רק – ואנחנו הולכים לקרקסים ורואים שקיעות וזריחות ומפלי מים בסלואו מושן, ואוכלים במסעדות, וקוראים ביקורות על מסעדות, והולכים לשחות ושותים קפה… ובכל זאת מדברים על מחלות. עוד ועוד דיבורים. עוד ועוד מחלות.

אם גם אתם שואלים את עצמכם את השאלה הזאת, הרשו לי להסביר.

מחלה, כמו צל מתארך על דרך מוארת, היא אישור קבוע לקיומו של הגוף שנושא אותנו. מחלה היא הצד השני, האפל, של ההוויה שלנו.

לכן כשאנחנו מדברים על מחלות אנחנו מדברים על הזמן, על הנצח, על אלוהים, על האנושות, על הקוסמוס, על אמונה, על תקווה, על גאולה. כשאנחנו מדברים על מחלות אנחנו מבלי דעת הופכים למשוררים. הפטפוט המדיציני הבלתי הפוסק הזה הוא השירה האפית שלנו. התחליף הטוב ביותר שיכולנו להמציא לציניות לניהיליזם לניכור ולבדידות.

הדיבור על מחלות הוא הכישוף הלבן שלנו. הוא פסוקי תהילים שלנו. הוא החמסה. הוא הצלב.

טוב, אז עכשיו בואו נעבור לדבר על אֶבּוֹלָה – – –