כעבד, עדיף אולי לשבת פעם בשנה ליד שולחן מוקף במשפחה נרגנת, ללעוס מצות, ולקרוא טקסט גזעני-קסנופובי-פרנואידי מוכר (ולכן, יש להודות, משעמם עד מוות), מאשר להיות פועל בפרויקטי בינוי ערים במצרים. אבל אל תספרו לי שאני חופשי, ואל תגידו לי שהחג הזה – שבו אוטמים מדפים בסופרמרקט ומכריחים אתכם לאגור אוכל כמו בימי מצור, שבו תוקעים אתכם בפקקים, שבו דוחפים לכם תלושי הנחה ומוכרים לכם חומרי ניקוי ספרים כלי מטבח וחופשות בכרתים, שבו מאלצים אתכם לארח ולהתארח לבשל ולאכול (ולאכול ולאכול ולאכול) – הוא חג החירות.

כי מסורת, יהודים יקרים, היא שעבוד. שעבוד לדורות. שעבוד לתפארת.

נ ב.

ולפי שהוצאתי את עצמי מהכלל… נכון מאד: אלו היתי אני שם –  לא היתי נגאל. הגאולה היא עניין המוני כנראה. לא ממש מתאימה לאינדיבידואליסטים.