5 באוקטובר. בדיוק לפני ארבעים שנה פרצה המלחמה. הנה עוד שני קטעים מתוך הרומן "בחול", סיפור שמתחיל בדיונות שבין אולגה לקיסריה ונגמר בחולות של טסה, ביום השלישי למלחמה
1.
שתקנו. בלאו הכי לא יכולנו לנהל שיחה בגלל רעש הרוח שהכתה בפתחי הדלתות. אבל כעבור עשרים דקות כבר הגיעה הנסיעה המסויטת לסופה. מולנו היה טור אדיר של שריון שמילא את כל הדרך לכל רוחבה ועלה על גדותיה.
"תאר לעצמך את הפילים של חניבעל מופיעים בעמק הפּוֹ," מלמל הסמל. הוא הפתיע אותי. בכל מקרה, כאן, במדבר, בשעות הצהריים הלוהטות של יום שני, היה לי קל יותר לתאר לעצמי את התמונה מגובה הסוחויים והמיגים: טור נמלים מבולבל.
"סתם, נזכרתי באיזה ציור שאהבתי באנציקלופדיה 'תרבות'," אמר הסמל.
עצרנו מול הטור המשוריין. הסמל חיפש פרצה.
"אני מש"ק הווי ובידור," אמר לי פתאום, "הבטחתי למח"ט את יפה ירקוני." הוא ניצל את סוף המסע להכרות חפוזה. "ומה אתה עושה כאן?"
"מחפש מישהו," אמרתי. הוצאתי את התמונה מכיס הסרבל והראיתי לו אותה. הוא התבונן ארוכות ואז עלה על פניו חיוך איטי, חיוך של איכר שגילה כי נפל קורבן למהתלה.
"זה אתה בעצמך, לא?" אמר.
החזרתי את התמונה לכיס.
התקרבנו אל המהומה. על האספלט התגלגלו זחל"מים ג'יפים וקומנדקרים. על החול הסמוך לכביש תמרנו טנקים ונגמ"שים בתוך סופה אדירה של אבק. בין כלי הרכב התרוצצו אנשים שסימנו בידיהם לנהגים להסתובב לאחור. צעקותיהם נבלעו בתוך רעש המנועים וחריקת השרשראות.
הסמל ניסה בחוסר זהירות, או בעצם בחוצפה, לפלס דרך במערבולת השריון, אבל לבסוף נדחקה הכרמל אל שולי הכביש ושני גלגליה הימניים ירדו אל תוך החול והתחפרו בו. נפלתי החוצה.
"תשמע," אמרתי לסמל, "אני הולך לברר מה קורה כאן."
ניגשתי אל אחד הנגמ"שים שבקצה הטור. ראש בקסדת שריונאי הציץ אלי מהצריח.
"תגיד, מה הולך כאן?" צעקתי אל הראש בקסדה. הוא עשה סימן שאינו שומע והזמין אותי שאעלה אליו. הנחתי רגל על השרשרת, נאחזתי בכבל שהשתלשל מהסיפון ומשכתי את עצמי למעלה.
"זהו, אנחנו חוזרים," ענה לי הבחור חבוש הקסדה בצעקה, "קיבלנו פקודה לחזור לגזרה המרכזית."
"מי זה אנחנו?" צעקתי.
"כל האוגדה," ענה לי בצעקה.
"מה קרה?" צעקתי.
"רצו שנרד לציר הג'ידי," צרח אלי, "אמרו שהולכים על סואץ, עכשיו חוזרים צפונה, לטליסמן ועכביש, לעשות שם קצת סדר."
2.
התעוררתי במקום שבו החול היה חרוש שתי וערב של שרשראות זחלים, ומוטבע באלפי טביעות רגליים. שורת מבני בטון רבועים נבלעה באבק. צלליות של הליקופטרים נחתו אל תוך שקיעה גרנדיוזית. אנשים כפופים, נושאי אלונקות, רצו הלוך ושוב. ידיים מורמות החזיקו שקיות אינפוזיה. ג'יפים, וזחל"מים התרוצצו סחור-סחור. משאיות באו ויצאו בין ענני חול שקרני השמש הגוועת צבעו בוורוד. חיילים פרקו ארגזי תחמושת. צעקותיהם נבלעו בטרטור המנועים. בחניון, בין הנגמ"שים, התגלגלו מילים קסומות. "'טליסמן'," אמרו אנשים, "'עכביש', 'חמוטל', 'חמדיה', 'כישוף'."
רעמים קצובים התגלגלו במערב.
באור אחרון, ניגשתי אל חבורת חיילים לבושי סרבלים שישבו בחול שעונים על ארגזי תחמושת ריקים. הם העבירו ביניהם קנקן תה ולעסו מציות מרוחות בריבה.
"אני מחפש מישהו," אמרתי ושלפתי את התמונה מהכיס.
הסועדים היו אדיבים מספיק לעשות את עצמם מתבוננים. אבל החשכה כבר ירדה על החניון והפנים שבתמונה היו רק כתם בהיר שבתוכו סימן של חיוך.
"תשאל בתאג"ד," אמר מישהו, "שמה יש להם יופי של זיכרון לפרצופים."