לאלה שחוגגים את חגי ישראל על פי התאריך הלועזי, לכבוד יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים, קטעים מתוך הרומן שלי "בחול" (עם עובד 2010) –
הכביש היה עמוס. שמתי לב לריבוי לובשי המדים במכוניות שעקפו אותי. זגוגיות פנסיהן היו מרוחות בצבע. מטוס קרב מושך שובל עשן, צץ מעל ההרים, התפתל, הנמיך והתרחק צפונה. בים התרוצצו ספינות טילים.
האם היה זה המשכה של הזיית האל. אס. די.? אבל לא. החדות הצלולה של החלום נעלמה ובמקומה הופיע אובך דק, והשקט ההוא, שהיה רועש וצבעוני, הפך לדממה מדברית מלוכלכת בטירטור מנועים. משהו מוזר התרחש, משהו מוזר שאת טיבו לא יכולתי להעלות על דעתי למרות כל הרמזים שפוזרו סביבי.
"איזה סתומים הערבים האלה," אמר האיש בתחנת הדלק של אופירה, "עכשיו הם עוד פעם יחטפו." הוא נתן לי לעיין ב"הארץ" הוצאה שנייה, גליון שדפיו כבר התבלו ממגע הידיים הרבות שעלעלו בו מאז הגיע מאילת.
בתחנה השתרך תור ארוך.
שניים לבושים מדים מרושלים, יצאו ממוסטנג אדומה ובקשו גם הם לעיין בעיתון. אחד מהם, מרכיב משקפיי ראיה כהים,
אמר, "הפעם זה רציני הם תפסו אותנו עם המכנסיים למטה."
"אומרים שמאז אתמול כבר הלכו לנו יותר מחמישים חבר'ה," אמר השני. הוא היה כרסתן בעל פאות לחיים עבותות ושפם שהשתפל עד סנטרו.
אבל האיש בתחנת הדלק התעקש: "הערבים האלה, הם עוד לא מבינים איזה טעות הם עשו, הערבים, אבל אנחנו נאכל אותם בלי מלח, כמו בששים ושבע."
מאחת המכוניות נשמעו ציפצופי החדשות של השעה שתיים, ותחנת הדלק דממה כולה לקראת קולו של הרדיו. כוחותינו בולמים, הודיע הקריין. כך וכך מטוסי אויב הושמדו. כך וכך טנקים. שר הבטחון אמר. ראש הממשלה אמרה. הרמטכ"ל אמר. כל השלישיה היתה שם ברדיו, בהרכב מלא, מסודרת על פי הנוהג: שמאל נמוך, אמצע גבוה, ימין נמוך אבל מעט גבוה משמאל, ובחמש העיניים שהיישירו מבטן אל העם העומד מולם בתחנת הדלק של אופירה, היה לגלוג של מנצחים.
"בוא'נה, אף אחד כנראה עוד לא קולט מה קורה כאן," אמר לי האיש במשקפיים הכהים, "הפעם זה לא צחוק, הפעם זאת מלחמה אמיתית."
מלחמה, הוא אמר. מלחמה אמיתית. וזאת בעצם היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה המפורשת. מלחמה. כלומר, ארוע לאומי. כלומר, צמרמורת של התרגשות וציפייה. חברותא. גאווה. סולידריות. וכמובן, סיכוי לעוד תמונה נוסטלגית באלבום הקולקטיבי.
כל מלחמה כאן, הנושאת איזה כינוי או שם חיבה, מהווה ראש פרק בתולדות חיי כישראלי. כלומר, מין אטב, שמהדק אותי בעוד צביתה כואבת למדינה הזאת. האם אתה מבין למה אני מתכוון? מלחמת תש"ח למשל, (שם חיבה "השחרור") היא בשבילי מלחמת ההרפתקה המוחמצת. נפשי יצאה אז להלחם עם הנערים הרק-מעט-יותר מבוגרים ממני למען המולדת שרק שמונה עשר חודשים קודם אימצתי בלית ברירה. מבצע סיני ("קדש") הוא מלחמת הזעזוע-מוח. במהלכה שכבתי בבית החולים מרוסק גולגולת ושבור עצמות. מלחמת ששת הימים ("ששת הימים") היא מלחמת הזמן האבוד. בתקופת ההמתנה אולצתי לבצע משימות שיטור אפורות במשמרות שנמשכו ללא סוף, ואחרי המלחמה, במהלך אותו קיץ ארוך, כשנלקחנו לסיורים מודרכים בשטחים הכבושים, היתי כל כך עייף שבקושי הצלחתי להחזיק את עיניי פקוחות.
"אין מה לדאוג," אמר המתדלק. כשמשך את פיית המשאבה מצלע המיניבוס, גבותיו התכווצו ומצחו נחרש קמטים. נראה היה שהוא מתאמץ לנסח במוחו מסקנות. "בסוף אנחנו תמיד דופקים אותם," אמר כשהושטתי לו את הכסף.
ספסרי המלחמה הממולחים הראשונים, שני נערים צנומים שלדעתי לא היו אפילו בני עשר, עברו בין המכוניות וצבעו את זגוגיות פנסיהן בצבע גואש כחול תמורת שתי לירות הפנס. הוספתי להם עוד לירה אחת בעבור ציחצוח יסודי של החלון הקדמי.
קטע נוסף – מחר