ב-9 בנובמבר 1989 נותצה חומת ברלין וכך הפך תאריך "ליל הבדולח" הנורא ליום חגם של הברלינאים, של הגרמנים, ושל העולם כולו בעצם. זה מרגיז. כי מה הייתה החומה הזאת אם לא חלקו המזערי של העונש שהושת על הברלינאים בעבור מה שעשו בליל הבדולח. ובכן, התהפכו היוצרות ושוב ניצחו הגרמנים. הם תמיד, אבל תמיד, יודעים איך לעקוף את ההיסטוריה. מרגיז!
סליחה, אבל אני מייצג את אימי בעניין הזה. ומשום שאני נאמן לזכרה ולזיכרונותיה, כל החגיגיות האלה, הנאומים, וזיקוקי הדינור, רק מרגיזים אותי יותר.
"ליל הבדולח" הוא הכינוי שנתן גבלס לאורגיית ההרס והאלימות שהתרחשה בליל ה-9 בנובמבר 1938 וכוונה נגד הציבור היהודי בברלין ובכל רחבי גרמניה ואוסטריה. זה גם היה פחות או יותר הרגע שבו נפרדה אווה קוכהיים בת ה-19 מהעיר ברלין ,בלב שבור ועיניים צורבות מבכי בלתי פוסק.
מאז היתה ברלין, ערטילאית, מיתולוגית, יפהפיה, לעולם מציצה אליה מתוך פצע שלעולם לא הגליד. הסחות הדעת של החיים לא רפאו את הכאב אלא רק הפכו אותו לכרוני.
אווה מעולם לא חזרה לעירה האהובה על אף שביקרה פעמים רבות בגרמניה. היא כנראה לא סלחה לברלינאים על שגזלו ממנה את הברלין שלה – לא לאלה שממזרח לחומה (הבית שבו גדלה בגרייפסוואלדרשטראסה 43/a, נשאר שלם, זקוף ומתוח כמו חייל מזרח גרמני, עם אותם עציצים במרפסות), ולא לאלה שבמערב. יתכן שלא היה בה האומץ לוותר על התמונות ששמרה בזיכרונה.
לימים החליפה אווה את שפתה ואת שמה (לחווה שיף), נישאה (בפעם הראשונה לברלינאי, בפעם השנייה ללבנטיני), גידלה ילדים, ומיעטה מאד לספר להם על ברלין שלה שהלכה לעזאזל. רק איזה שם מצחיק של מישהו, או שם מוזר שמסתיים עם פלאץ או הוף, או תמונה שעל גבה כתוב בגרמנית, כמו התצלום של זיגפריד ומריון גראו כשהם צועדים בפרידריכשטראסה המקושט בצלבי קרס, או ראשה ארוך הצוואר של נפרטיטי ב"מוזיאון החדש"…
אווה קוכהיים/ חווה שיף מתה שנה וחצי לפני ליל ניתוץ החומה ולא זכתה לראות את העיר המתאחדת. אבל אני היתי מול המסך בליל נובמבר ההוא לפני 25 שנה, וראיתי איך יום אסונה של אימי הופך ליום חגם של מגרשיה. לא חשוב אמא, אמרתי לרוחה הנעלבת, זאת ממילא לא הברלין שלך.