לרגל פסטיבל הסופרים, שכרגיל, אינני מוזמן אליו, ולכבוד יום הולדתו ה-24 של לירי, בני הקט, (סתם, שישתעשע קצת) ולהנאת קוראי המעטים שחולקים איתי את צער הכתיבה וחדוותיה, הרי לכם מכתב שכתב סמואל בקט ב-1953 למישל פולק, מפיק תוכנית רדיו שעמד להעלות גרסה רדיופונית של "מחכים לגודו".

שלום רב,

אתה מבקש לשמוע את דעתי על "מחכים לגודו", לקראת שידור מהמחזה בתוכניתך, וכן את דעותיי על תיאטרון בכלל.

אין לי דעות על תיאטרון. אני לא הולך לתיאטרון. אני לא מבין כלום בתיאטרון. אפשר להבין את זה.

מה שקשה יותר להבין כנראה, שבתנאים כאלה אדם בכלל יכתוב מחזה, ואחר כך יטען שגם על המחזה שלו אין לו כל דעה. למרבה הצער, זה בדיוק מצבי.

לא כל אחד יכול לטייל הלוך וחזור בין העולם הנפתח בכתיבה לזה המבוסס על משוואות רווח והפסד כמו בטיול בין המפעל לבית הקפה הפינתי.

אינני יודע על המחזה הזה יותר ממי שיקרא אותו בתשומת לב. אינני יודע על הדמויות יותר ממה שהן אומרות, מה שהן עושות, ממה שקורה להן. על צורתן ציינתי את המעט שבו יכולתי להבחין. הכובעים שלהן, למשל.

אינני יודע מי הוא גודו. אני בוודאי לא יודע אם הוא קיים. ואני לא יודע אם הם מאמינים בכל זה, השניים שמחכים לו. שני האחרים – אלה שעוברים בסוף כל אחת משתי המערכות – זה כנראה כדי לשבור את המונוטוניות.

כל שיכולתי לדעת – הראיתי. זה לא הרבה, אבל לי זה מספיק בהחלט. אני מעז לומר שהייתי מסתפק גם בפחות.

אשר לרצון למצוא בכל זה משמעות עמוקה ורחבה יותר שאפשר לקחת הביתה אחרי המופע, יחד עם התוכנייה והפופקורן –  אני לא מסוגל להבין למה זה טוב. זה בטח אפשרי. אני כבר לא שם ולעולם לא אהיה עוד. אסטרגון, ולדימיר, פוצו, לאקי – יכולתי להכיר אותם רק קצת , רחוק מאד מהצורך להבין.

אולי הם חייבים לך דין וחשבון. שיסתדרו בלעדי. אני כבר לא חייב להם כלום.

סמואל בקט

 (המכתב פורסם ב"מוסף הארץ" בימיו הטובים בעריכתו של דב אלפון. מתי זה היה? תשאלו את אלפון, אולי הוא זוכר.)