(מוקדש למי שכיהנה כשרת החינוך של מדינת ישראל עשרה חודשים, מיולי 1992 ועד מאי 1993. זיכרה ברוך).

מי מאיתנו, בוגרי המגמה הביולוגית, מחזור 1973 עוד זוכר משוואות דיפרנציאליות ואינטגראליות? סינוס וקוסינוס? טנגנס? שורש לוגריתמי? אולי משוואה ריבועית? גם זה לא? ברז אלף מזרים שלושה עשר ליטר מים לדקה, ברז בית פולט תשעים וארבעה סמ"ק מים בשבע וחצי דקות. תוך כמה זמן תתמלא הבריכה המכילה תשעה עשר קוב מים? אין לכם מושג? באמת? מה עם משפט פיתגורס? לא? אפילו משפט פיתגורס לא? טוב, את לוח הכפל אתם בטח זוכרים, כלומר בלי הכפולות של שמונה שאותן אף אחד לא יכול לזכור. וקצת חילוק, במיוחד החלוקה לאחד. כן, גם חלוקה לעשר – זה קל –  פשוט מורידים אפס.  אחוזים? בקושי. חיבור אתם יודעים, ללא ספק, וגם חיסור, למרות שזה באמת קצת יותר קשה, ובשביל מספרים ארוכים אתם צריכים דף ועפרון.

טוב, אם כך נסכם: מכל מה שלמדנו במתמטיקה בארבע שנות התיכון שלנו, מכל העמל היזע ונחלי הדמעות, מכל הממון העצום שהורינו מוכי החרדה שילמו למורים פרטיים  (שהם מורי המתמטיקה מהתיכון השני, בקצה האחר של העיר),  מכל לילות הנדודים של לפני הבחינות, הבחילות של לפני התעודה והמיגרנה של לפני קבלת-הורים, מכל הגידופים שספגנו והבוז, והחשש הנורא שהתגנב שמא באמת אנחנו אידיוטים, או קצת מפגרים, או באיזשהו אופן אחר לא-ממש-בסדר, מכל זה – לא נשאר כלום.  או מבחינה מתמטית – אפס.

אז לשם מה היה כל זה?  אני שואל. על מה היתה כל המהומה? מה היתה תכליתו של הסבל?

אלה מכם  שיראו בשאלות האלה היתממות אקזיסטנציאליסטית, יענו לי, חד וחלק, החיים הם מהומה, תמצית הקיום האנושי הוא  סבל, ולחיים כמובן אין שום תכלית. זאת אכן תשובה ראויה. זהו ההסבר הפשוט למורשת הפדגוגית הזאת שחזקה עלינו לקבל ללא עוררין ולהעבירה לדורות הבאים:  אנחנו לומדים על מנת לסבול. לא כדי לרכוש מידע שיגרום לנו להנאה או ישמש אותנו בדרך כלשהי. לא ולא. הסבל, הוא  התכלית.  וודאי שאין מטרתם של לימודי המתמטיקה להחדיר לראשי התלמידים הבנה ובקיאות במתמטיקה – שהרי ברור לכל בר דעת  שרק מעטים ביותר יעשו בלימוד הזה שימוש כלשהו – מטרתם של לימודי המתמטיקה היא לתת לתלמידים שעור מעשי רב-שנים בהתמודדות עם הסבל הקיומי.  הכנה לחיים.

ואם כבר מקדישה את עצמה מערכת החינוך להכשרת בני אדם סובלים, אז למה באמת לא להפוך את התנ"ך לעבודת פרך, את ההיסטוריה למאסר עולם, את הספרות למרתף עינויים, ואת השפות הזרות לבידוד בצינוק?

כל כך הגיוני. כמעט, אפשר להגיד, אסתטי בפשטות המופלאה שלו.  ממש כמו משוואה מתמטית.