פעם, כשעוד היינו כולנו עובדי אלילים ואלות, שדים ורוחות, כוכבים ומזלות, הייתה לכל אחד מאיתנו כתובת להגשת תלונה. לא שזה היה מועיל. כי הכתובת, כלומר הסמכות שהיתה מיוצגת על ידי הפסל שעמד במרכז הסלון, בלאו הכי הכריעה על פי גחמותיה הלא מובנות ולא על פי צרכיו של מגיש הבקשה. אבל לפחות הייתה כתובת. היה למי לפנות. בקיצור, בימים הרחוקים ההם, לכל אחד היה בעל בית, שאולי היה קפריזי ושתקן, אבל לפחות אפשר היה לדבר אליו, להתחנף אליו, להתחנן אליו, והכי חשוב – לכעוס עליו.

עברו הימים הטובים. גווע הזמן העתיק. נגמרו ימי הביניים. תם הרנסאנס. חלפה לה תקופת הנאורות. הלכו להם לבלי שוב ה"בֶּל אֶפּוֹק", המודרניזם, ושנות הששים. מה נשאר לנו, בני אנוש אומללים, מכל האלילים החלופיים שניסינו לגרד לנו משולי המדע, מפינות הבינה האנושית, משאריות האשפה הפוליטית שהתגוללה לעומתנו בתקשורת? כלום. רק משיכת כתפיים. רק האמירה, "ככה זה". או כמו שאומרים בצרפתית( וזה באמת נשמע קצת יותר טוב) "סה לה וי".

עלוב. כמה היתי רוצה שיוחזר לי אותו גוש חומר שעמד בחוּשָה המשפחתית לפני שלושת אלפי שנים כדי שאוכל לצעוק עליו: "ראבאק! צנתור לב בגיל 59? מה זה צריך להיות? בשביל מה אני שוחה קילומטר וחצי חמש פעמים בשבוע ואוכל רק גבינה חצי אחוז?!! "

אוקי, אוקי, אני כבר שומע כמה מכם נוזפים בי, וטוענים שזוג ה"סְטֶנטים" שהותקנו בעורקים הסתומים של ליבי המתאבן, (חפצים זערוריים דמוי רשת גלילית, פשוטים ויפים כמו עגילים של טייסת חלל), הם בהחלט תחליף ראוי וטוב לאותו פסלון שטיפל בבקשותיהם ותלונותיהם של אבות אבותיי.

האומנם? האם הטכנולוגיה שעומדת לשרותו של אדם מערבי המבקש לתקן את גופו המזדקן, מתקזזת עם הוודאות המעצבנת שכל סיבוב בחיים האלה, כל קוריוז וכל דרמה, כל התחלה וכל סוף, הם רק תוצאה מקרית של הגרלה קוסמית, ושאין, פשוט אין, לפני מי להתלונן?