השבוע תתחיל שנת הלימודים ב"בצלאל" ואני אתחיל את שנתי ה-16 כמרצה באקדמיה המהוללת שעל הר הצופים בירושלים. הנתון המספרי הזה אולי לא נשמע לכם מספיק מרשים. אכן 16 שנים הן נתח חיים לא זניח שבו גלשתי מגיל עמידה לזיקנה (או אם תרצו – מאמביציה לקרוע את העולם לאמביציה לשרוד), ובכל זאת, ה-16 האלה, (ארבע פעמים תיכון, פעמיים בית ספר יסודי, חמש פעמים צבא פלוס כלא שש) לא מצטברות לתקופה שמצריכה סיכום. וזה גם לא תאריך עגלגל מספיק, כמו עשרים נגיד, או חמישים, שראוי להיות מסומן באוטוביוגרפיה בקו עבה. אם כי, מצד שני, אין שום סיכוי שמישהו – איזה נכד תימהוני, אולי נין מוכה נוסטלגיה – יחגוג איתי בשנת 2048 יובל להצטרפותי למועדון הנוצץ של מרצי "בצלאל". זאת תהיה אגב השנה שבה יחגוג העולם מאה שנה למדינת ישראל…
אני לא יודע לגבי מדינת ישראל. הפרוגנוזה, עם כל המגפות ומלחמות הדת מסביב, לא ממש מזהירה. אבל לגבי "בצלאל" אני מוכן להתנבא:
כמו כל מוסד אקדמי, גם האקדמיה המהוללת שלנו נמצאת בדפיציט, וכפי שידוע היטב לכל בר-דעת הדרך הטובה ביותר לתקן גירעונות במוסדות אקדמיים היא באמצעות פטורי מרצים. לפיכך יש לשער כי הנהלת האקדמיה תדע לעשות את הדבר הנכון, ובעוד שלושים וארבע שנים תהיה האקדמיה "בצלאל" מוסד נטול מרצים. תודו שזה רעיון בכלל לא רע. אפשר אפילו לשכלל אותו מעט: שגם הסטודנטים יישארו בבית. הרי כבר היום מגיעים לשנה א' אמני אינטרנט מעודכנים, עתירי ניסיון ו"לייקים", שמרצים עתיקים כמוני – כאלה שחרטו על קירות המערה לאורו של הפרימוס – רק מפריעים להם בדרך אל ה"יו-טיוב".
אבל די. מספיק עם תוגת הסתיו. שנה חדשה מתחילה. יהיה מעניין, אני בטוח.
כן אנחנו כבר פסה