בשורה נפלאה בישר ה"ניו יורק טיימס" מה-11 בדצמבר לקוראיו. העיתון מסר כי האפיפיור פרנציסקוס הכריז לאחרונה באחת מדרשותיו השבועיות, כי בעלי חיים זוכים לאחר מותם להגיע לגן-עדן. הוא אומנם לא אמר כך במפורש, אלא יותר משהו כמו, "הכתבים הקדושים מלמדים שהיצירה האלוהית כוללת את כל מה שקיים סביבנו," אבל הפרשנים מיהרו לתרגם את דבריו לפרקטיקה, ולטובת מיליארד מאמינים קתולים הסבירו שכוונת הכס הקדוש הייתה להצהיר על שוויון זכויות בין בעלי החיים ובני אדם בכל מה שנוגע למקום בעולם הבא. לדעתי, מאז הצהרתו של אברהם לינקולן על ביטול העבדות לא נפל כדבר הזה.

האפיפיור, (שאגב, קרוי על שמו של הקדוש שנשא דרשה לציפורים) איננו הראשון שנדרש לסוגיית נשמותיהם של בעל החיים. פיוס ה-9 קבע (ב-1854) כי חיות הן נטולות "תודעה" ומשום כך חסרות "נשמה"; פאולוס ה-6 ניחם ילד שכלבו מת ואמר (שנות ה-60' של המאה ה-20, תאריך לא ידוע): "יום אחד עוד ניפגש עם החיות שלנו בשמיים…"; יוחנן פאולוס טען (ב-1990) שלחיות יש בהחלט נשמות והן "קרובות לאלוהים בדיוק כמונו"; בנדיקטוס (ב-2008) חלק עליו ואמר "כשחיות מתות הן פשוט מפסיקות להתקיים," (כלומר, בניגוד לבני אדם); ועכשיו בא זה ומספר לנו את הדבר שממנו חששנו יותר מכל: שגם בגן עדן ינבחו עלינו ארבעת הכלבים של השכן מקצה הרחוב.

אבל משולי הדיון התיאולוגי המרעיש הזה צץ ועולה עוד עניין הנוגע לנשמות בעל חיים. אני מתכוון לאמונה הפופולארית כי לחיה הנקראת "פוליטיקאי ישראלי", בדיוק כמו לחתול, יש תשע נשמות. כמובן – השימוש במילה "נשמה" בעניין הזה הוא מטפורי בלבד. הוא מתייחס ליכולת ההישרדות הפלאית שמפגינים פוליטיקאים, ובשום אופן לא לזכותם להגיע לגן עדן. שהרי למרבה הפרדוקס, רוב הפוליטיקאים הישראלים משתדלים בכל מאודם ליצור לנו גן עדן עלי אדמות, כאן בציון. קחו למשל אחת כמו ציפי לבני, שכבר הספיקה לשבת בארבע ממשלות דמים ועוד ידה המצביעה נטויה – היא לא תפסיק לדרוש באוזנינו דרשות חברמניות, להצטלם בפוזות של גננת מהמשפחה הלוחמת, לחייך לעומתנו בזחיחות מבעד לשיער הגולש בשובבות על לחיה – עד שלא נפקיד את נשמותינו בגן העדן שהיא תיכף מסדרת לנו כאן, בקלי קלות, יחד עם החברים מהעבודה.