הספר הדק הזה, ספרי הראשון, יצא ביולי 1995 כשהייתי בן ארבעים. פריחה מאוחרת בהחלט, אם כי יש לציין שכתב היד של הספר שכב (וגם קצת התגלגל, בעצלתיים, משולחן לשולחן) בהוצאת כתר קרוב לשנתיים. יהיה זה שקר להגיד שהיתי אז סופר אלמוני. בעיקר מכיוון שבימים הרחוקים ההם עוד לא החלטתי לקרוא לעצמי "סופר". במובן הזה, האלמוניות שלי אז, בעידן הטרום- רִשתי, הייתה אלמוניות חסרת זהות.

"חיות מתות ומזג אוויר" זכה בגאולה בזכות אחת העורכות בהוצאת כתר, אישה חביבה בעלת לב רחום (היום סופרת מצליחה מאד) שהחליטה להגיש את קובץ הסיפורים כמועמד ל"פרס כתר-דיסקונט". כתב היד אכן זכה בפרס, אני לחצתי את ידי שרת התרבות בטקס פתטי ב"בית ליסין", והספר יצא לאור. הפרס הזה, אגב, חולק רק פעמיים ובוטל.

כמה מהסיפורים פורסמו במוספים ספרותיים. הראשון שפורסם היה לחשוב על החיים שצוין לשבח בתחרות הסיפור הקצר של המוסף לתרבות וספרות של "הארץ". הסיפור מתאר מאורע אמיתי: ביקור בבית המטבחיים האזורי בחולון, ערב ראש השנה תשמ"ב (1982) לצורך תחקיר לסרט קצר שעשיתי אז.

מעניין אגב, שהאיש שמונה לבסוף כעורך הספר תבע ממני בנחרצות שדווקא את הסיפור הזה אוציא מהקובץ, מכיוון "שהוא איננו סיפור". הוא טעה. ממרחק של עשרים שנה לחשוב על החיים הוא עדיין סיפור, וסיפור מרגש ואפקטיבי.

ז'נטילה – הסרט

פורסמו גם הסיפורים ילדה חיוורת עם צמה (במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות"), פעם אחת, בקיץ (מוסף "סופשבוע" של "מעריב"), הביתה (תחת הכותרת סנאי מזוין במוסף לתרבות וספרות של "הארץ"), חיות מתות ומזג אוויר (במגזין הספרותי קצר החיים, "אפס שתיים") והסיפור ז'נטילה שרה (במוסף לתרבות וספרות של "הארץ") שגם התפרסם באנתולוגיה "הסיפור החדש" בהוצאת כתר, 1985.

את ז'נטילה שרה עיבדתי לתסריט לסרט באורך מלא, שלאחר שינויים רבים (שנעשו בלחצם המתון אך התקיף בהחלט של כמה דעתנים ב"הקרן לעידוד קולנוע ישראלי") יצא להפקה, וצולם בחורף 1997. אבל זה כבר סיפור אחר שמקומו במדור "אונס קבוצתי וטראומות אחרות". לפעמים, כשאני מגרד את צלקת ז'נטילה שעדיין מציקה לי, אני חושב שהפצע הזה הוא עונש על שלא נתתי את הקרדיט הראוי לידידי הטוב דֶוֶד מיכאלי.

דֶוֶד הוא תולה הדגלים המקורי, וממנו לקחתי את סיפור המסגרת (קישוט תחנות דלק בדגלים לקראת יום העצמאות). הוא אגב היה זה שהעלה את הרעיון "לעשות מזה סרט", והתכוון לדוקומנטרי, עד כמה שאני זוכר. חבל שהרעיון בוזבז על ההפקה הכושלת שלי. אוי, כמה חבל. בכל אופן, תודה דֶוֶד, וסליחה.

נוסחו הראשון של הסיפור ארוחת בוקר של סוכן חשאי, שהוא בעצם מונולוג של סוכן מוסד העומד להיות מוצא להורג, נכתב כמחזה -לשחקן-יחיד ("מונודרמה").

העטיפה:

על עטיפת הספר שעיצבתי בעצמי מופיע הדפס לינוליאום שיצרתי בתקופת שהותי ב"רייקס-אקדמי" באמסטרדם. הכיתוב המקורי להדפס הוא:

Dawn is due in ninety minutes, said the jet to the moon, and the moon told the tree, and the tree passed it down to us.

סדר הסיפורים בקובץ: ז'נטילה שרה, לחשוב על החיים, העצים מלכלכים את החצר, פעם אחת, בקיץ, הביצים של וולף, אבלו של זר, חיות מתות ומזג אוויר, הביתה, ילדה חיוורת עם צמה, אוקיי בייבי, אוקיי, ידיים רועדות, בתו של דוקטור מרכוס, ארוחת בוקר של סוכן חשאי.

הספר אזל ועותקים שלו נדירים מאד (לי נשארו אחדים). זכויות היוצרים חזרו אלי.