תרשו לי לדבר – כמו כולם בזמן האחרון – על מלחמת יום הכיפורים. זה לא שאין לי מה להגיד על אסד ועל הטפשות של אובמה, אבל אני תמיד מעדיף נוסטלגיה. ביחוד כשמטרתה לקדם את ספר שלי. כן, שוב "בחול": בלש מגיע לחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים…וכו'. אבל המלחמה איננה העניין המרכזי בספר הזה, ממש לא, היא כמובן רק נקודת זמן קריטית שכל המשברים, האישיים וחברתיים, מתנקזים אליה, וזה רק סיפור כמובן, שבחלקו – כפי שמכריזים עמיתי בהוליווד – מבוסס על עובדות. אבל ההיסטוריה היא רק סיפור, כי העבר הוא רק סיפור שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, ולחזור ולספר לעצמנו, לשנן אותו, לשנות אותו, לעבד אותו (נוסטלגיה זאת רק אפשרות אחת) ולשעבד אותו לצרכים כלכליים. וכל זה בסדר גמור שהרי הזכרונות הם מהותה של האנושיות ונשמת אפה של האנושות. ועדיין, גם אני כמו רבים אחרים יכול להיחשב ובצדק כ"ספסר מלחמה". אם לא היו כאן כל האסונות האלה, על מה היתי כותב? או מה היתי מנסה למכור לקהל תמורת שלוש וחצי שקלים החתיכה?