לכבוד יום הולדתו ה-95 של אלכסנדר סולז'ניצין עליו השלום (הלך לעולמו לפני כ-3 שנים) החלטתי להביא לכם הגיג שלו הנוגע לסופרים, משוררים צעירים, מו"לות, וספרות ילדים, שהתגנב אל תוך הרומן הגדול "מחלקת הסרטן" (ידוע לקוראי העברית כ"אגף הסרטן", כי כך התעקש לקרוא לספר המתרגם הטרחן והמסורבל להחריד יוסף סערוני). הספר, שעלילתו מתרחשת בחורף 1955 (באופן משעשע, היום שבו נולדתי, שבת, 5 בפברואר 55' מופיע בסיפור בציון התאריך…) נכתב באמצע שנות ה-60'. האם הדברים רלוונטיים גם לתקופה אחרת ולמקומות אחרים? שיפטו בעצמכם.

 בקטע המובא להלן נפגש אחד מגיבורי המשנה, פאבל ניקוליאביץ' רוסאנוב  (עסקן מפלגתי פרובינציאלי, חולה אנוש) עם בתו, אַלָה, המשוררת המתחילה (שנקראת כאן גם אבייטה):

"ספרי על עצמך!" ביקש האב.

"נו, נסיעתי היתה מוצלחת מאוד. הבטיחו לכלול את קובץ שירי בתכנית בית-ההוצאה! אמנם רק לשנה הבאה. אבל זהו הזמן הקצר ביותר. לא יתכן מועד קרוב יותר!"

"מה את סחה! מה את, אַלָה! האומנם בעוד שנה נחזיק בידינו..?"

"אולי לא בעוד שנה, אלא בעוד שנתיים…"

נחשול של שמחה גרף את האב. הוא ידע כי הביאה עמה שירים למוסקבה, אבל מגיליונות אלה המודפסים  על מכונת-כתיבה עד הספר שחקוק עליו "אלה רוסאנובה" נראתה לו הדרך ארוכה ועבותה.

"נו, כיצד עלה הדבר בידיך?"

אלה זחוחת הדעת העלתה חיוך על שפתיה. זה היה מסוג החיוכים הניתנים כמתת למסובים.

"מובן, אם אתה הולך סתם ככה להוצאת ספרים ומציע להם שירים – מי ישים לב אליך? אבל אנה יבגניבנה הפגישה אותי עם מ. ועם ס. וקראתי להם שניים שלושה משירי ואלה מצאו חן בעיני שניהם. נו, ואחר כך הם טלפנו למישהו, כתבו פתק למישהו ובכל נעשה פשוט מאוד."

"זה נפלא," זהרו פניו של פאבל ניקוליאביץ'. הוא משש במגרות השולחן, מצא את משקפיו  והרכיבם על חוטמו, כאילו אמר לעיין בספר הנכסף.

בפעם הראשונה בחייו רואה הוא משורר חי, לא משורר אלא משוררת. ופיו היה פעור.

"ובכלל, תהיתי  על אורח חייהם. איזו פשטות של יחסים! חתני פרס וקוראים איש לרעהו בשם פרטי. ואין בהם שמץ של יומרה, גלויי לב כולם. אנו מתארים לעצמנו סופר מרחף אי שם בעננים, מצחו חיוור, אין לגשת אליו! לא היו דברים מעולם. לבם פתוח לשמחות החיים, אוהבים ללגום, ללעוס, להיטלטל במכונית בצוותא. מותחים איש את רעהו, צחוק עד לב השמים! היתי אומרת, חייהם עליזים. וכמגיע הזמן לכתוב רומן מסתגרים הם בקייטנה, חודשיים, שלושה חודשים, בבקשה – הרומן מוכן! חיים אלה מוצאים חן בעיני. עצמאיים הם! חופשיים! מכובדים! אקדיש כל מאמציי ואכנס לאגודת הסופרים!"

"ואת מקצועך תזניחי?" נכנסה חרדה ללבו  של פאבל ניקוליאביץ'.

"אבא! השפילה אבייטה קולה. "העיתונאות, בסופו של דבר, אינה אלא מישרת שמשים. מטילים עליך משימה, עשה כך וכך, אין מרחב לפעולתך, לראיין כל מיני אנשים כבודים! כלום אפשר להשוות! והנה סופר אחד שהתמחה בכתיבה, לימד גם את אשתו ואת בת אחיו! וכותבים הם שלושתם!"

"פלאי פלאים!"

"כי עבודה זו משתלמת יפה!"

"ואף על פי כן אלה, חושש אני: ופתאום לא יצא מזה כלום?"

"כיצד לא יצא? אתה סתם תמים, גורקי אמר: כל אדם עשוי להיות סופר! העמל סולל הדרך לכל! במקרה הרע ביותר אוכל להיות סופרת לילדים! הרי זה יכול כל אחד."

"בדרך כלל זה טוב מאד," הרהר פאבל ניקוליאביץ'. "בדרך כלל הרי זה מצוין. מובן, את הספרות צריכים לעשות אנשים בריאים מבחינה מוסרית."

"יש לי שם מצלצל יפה! לא אשתמש בשם בדוי. גם ההופעה שלי מתאימה להפליא לספרות."