אוי ווי, תראו איזו סמטוחה נהייתה לנו עם מרטין שולץ. ומה בעצם קרה שם, בבית המחוקקים לפני שבוע? הרי שולץ אמר פחות או יותר את מה שרבים מאיתנו אומרים. רבים מאד, רבים וטובים. הוא לא חידש דבר ולא הפתיע באיזה סקופ מרעיש. נאומו היה מעודן, מנומס, מהוגן וחמקמק. ובעיקר צפוי. כלומר דיפלומטי. אז מה כל כך הרגיז אותם שם, את המחוקקים ההם? הגרמנית כמובן.
גרמנית. מה מרגיז כל כך בשפה הזאת? שונאי יהודים דיברו גם שפות אחרות. אנטישמיות מעולם לא הכירה בגבולות לינגוויסטיים. נכון שהפוגרומים שבוצעו בפולנית, אוקראינית, רוסית, ליטאית, סרבו-קרואטית, הונגרית, צרפתית ואנגלית (לעולם לא נשכח את טבח יורק, אחַי!) לא היו מתועשים, ולכן גם לא הגיעו להספק המרשים שאליו הגיעו דוברי הגרמנית. אבל בכל זאת, רבותי. הזמן כבר שחק לאֶפֶר את צלילי ה"אחטונג" וה"שנל" שהדהדו בלאגרים. ואם צריך לזכור ולא לשכוח, אז בואו נזכור בבקשה שאתר ההגירה הפופולרי ביותר לישראלים בעת האחרונה היא העיר ברלין, בירתם של דוברי האשכנזית. אלזו, אז בעצם כבר סלחנו, לא?
אם כך נשארו רק העניינים הפחות חשובים: כיבוש, שלילת זכויות אזרחיות, הפקעת אדמות וגזילת מים.
אבל מלחמת הלשונות הזאת מובילה אותנו לעוד עניין אקטואלי שגם הוא קשור לשפה שנואה: החלטתו של שר החינוך לבטל את חובת לימוד הערבית בבתי הספר. ובכן, לידיעת אלה שהרעיון זעזע אותם: הערבית מעולם לא נלמדה בבתי הספר כלשון המייצגת תרבות אדירה, וממילא אף פעם גם לא נחשבה על ידי מערכת החינוך ככלי הכרחי לתקשורת עם תאום טריטוריאלי. לימודי הערבית בבתי הספר שימשו רק כקורס-רב שנתי ביוזמת ובחסות חיל המודיעין, קורס שמטרתו הכשרת חיילים ואנשי שב"כ, מאזיני סתר וחוקרי שבויים, לתפארת מדינת ישראל.
לא שפה ולא בָּטיחְ.
אז בסופו של דבר גברותי ורבותי, צדק השר. הכול עניין של פרקטיקה: מי צריך ערבית בברלין? אפילו קבלני ריצוף מדברים שם גרמנית.
נ.ב. אם רק לא היו הורגים לנו את היידיש היה לנו קצת יותר קל להסתדר בגולה הנכספת שלנו.
אני דווקא מצטערת מאד שמעולם לא למדתי ערבית, וגם מצטערת שלא הסכמתי ללמוד יידיש כשאבא שלי רצה ללמד אותי.
אני בטוחה ששתי השפות הללו היו מוסיפות רובד חשוב לחיי.
oh , how I wish I could contradict you….