ארבעים ושמונה שנים עברו מאז המלחמה שחרבה את החברה הזאת. סליחה על הבוטות. סליחה על ההתחכמות. זאת האמת. והנה, כבכל שנה מהארבעים ושמונה האלה, מכירת חיסול המלאי של הוצאות הספרים (אירוע הידוע בשמות המכובסים "שבוע הספר" ולאחרונה גם "חג הספר") נופל בדיוק על חגיגות "ששת הימים". זה העיתוי לפרסום שני קטעים מספרי האחרון "המאחרים", שעלילתו נעה בין 1968, שנת האופוריה הגדולה, לבין 2006, שנת המפלה.

קטע שני (מתוך פרק 32)

ובאותו ערב היה בתיבת הדואר דף משוכפל שבו נכתב כך: "כדי למנוע אי-הבנות בעתיד אנו קוראים לממשלת ישראל ולכנסת ישראל להכריז לאלתר כי עם ישראל הוא הריבון היחיד והנצחי על נחלתו ההיסטורית והיא לא תחולק עוד לעולם ועד."

שוב "אי-הבנות בעתיד". נראה היה שהביטוי הזה הפך פתאום חביב על כולם. האם צדק מיקי? האם הכול התהפך כאן? האם בישראל של סוף שנת 1967, כשההווה מתוק כל כך, מסעיר כל כך וחף מייסורי מצפון, אין בעצם שום צורך בֶּעתיד ובאי-ההבנות הבלתי נמנעות האורבות בו?

מכל מקום, אם לתיבות הדואר משולשלות עצומות כאלה, משמע שיש מי שעדיין עסוקים בעבר. כמו ליאורה, למשל. וזה סימן מעודד, ללא ספק.

למחרת טלפנו. "כבר אספנו ששת אלפים חתימות טלפוניות," אמר הקול בטלפון. הוא הציג את עצמו כ"פעיל" (מושג שכמו "חתימות טלפוניות" היה חדש לליאורה לחלוטין) בתא הסטודנטים של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", וביקש – למעשה דרש – לדבר עם מר מיכאל כרם.

"חתימות טלפוניות?"

"כלומר אישורים טלפוניים להופעת השמות על העצומה," אמר הקול הגבוה. במודעה שעומדת להתפרסם בעיתונים, הסביר, מייחדים מקום מיוחד לאנשים שחירפו נפשם למען שלמות הארץ.

"בעלי לא חירף נפשו למען שלמות הארץ," אמרה ליאורה. הכעס הבלתי מוסבר שעלה בה הכה ברקותיה.

"כתוב לי כאן שהוא נפצע קשה במלחמה."

"כן, אבל המלחמה לא היתה למען שלמות הארץ."

"אני לא מסכים אתך," אמר ה"פעיל" בסבלנות חביבה מדי, "כל המלחמות שעם ישראל נלחם, ועוד יילחם – אני מבטיח לך – הן על שלמות הארץ."

"טוב, בכל אופן בעלי גם לא חירף את נפשו, בעלי סתם נפצע בתאונה. סתם תאונה טיפשית שקרתה לו. זה הכול. והוא לא יחתום לכם." אצבעה כבר היתה מונחת על הפין בתושבת הטלפון, מוכנה לניתוק השיחה.

"הוא לא נפצע במלחמה?"

עד לרגע זה ליאורה מעולם לא חשבה על שלמות הארץ. בכלל "הארץ", כלומר הנתח הגאוגרפי שאותו הכירה כ"הארץ שלה" – רצועת חוף שקו ירוק מצייר עליה צורת משקפיים – מעולם לא נחשב בעיניה "חלקי" ולכן גם לא היה מה להשלים בו. והמלחמה הזאת, מלחמה שלא היתה בררה – כך האמינה – אלא להילחם בה, לא היתה בה שום מטרה וכל תכליתה היתה לשרוד. ליאורה לא הצליחה לראות שום קשר בין החגיגה הגדולה הזאת שכולם היו שרויים בה, לבין איזה צורך לאומי נשגב. שום קשר.

"הוא נפצע בתאונה," שמעה את עצמה צועקת, "תאונה שקרתה במלחמה."

"אני יכול לדבר אתו בבקשה?"

"… כי כל קליע שיוצא מרובה הוא תאונה," מלמלה וטרקה את הטלפון. לבה הלם.

הטלפון צלצל מיד שוב. היא לא הרימה.

ארבעים ושמונה שנים עברו מאז המלחמה שחרבה את החברה הזאת. סילחה על הההתחכמות. סליחה על הבוטות. זאת האמת. והנה, כבכל שנה מהארבעים ושמונה האלה, מכירת החיסול של הוצאות הספרים (אירוע הידוע בשמו המכובס "שבוע הספר"), נופל בדיוק על חגיגיות "ששת הימים". זה העיתוי לפרסום שני קטעים מספרי האחרון "המאחרים" שעלילתו נעה בין 1968, שנת האופרוריה הגדולה, לבין 2006 שנת המפלה.

קטע ראשון (מתוך פרק 59)*

שלושה שמות נוספו ללוח הזיכרון בכניסה לבניין. בחדר המורים, שבו התקינו למרבה השמחה מיזוג אוויר, נתלתה מפה חדשה של ישראל חדשה. ומכיוון שהארץ החדשה הזאת היתה גדולה מכדי להידחס לתוך מלבן אחד ארוך, הקצו לחצי האי סיני ריבוע משלו בקנה מידה מוקטן. וגם את ירושלים הכניסו לתוך ריבוע משלה, מוגדל. קו סגול סימן את הגבולות החדשים וגם זאת היתה תוספת יפה.

"הייתי כאן וכאן וכאן וכאן," אמרה סגנית המנהל ואצבעה נגעה בהרבה שמות חדשים, "וגם כאן הייתי. מקום מקסים."

הברוש שעמד בחצר האחורית נכרת. השרת אמר שלא היתה בררה. העץ היה חולה. באותה הזדמנות נכרת גם האיקליפטוס הזקן. פינו את השטח למבנה נוסף שיכיל אולם התעמלות חדיש ועוד עשר כיתות. אמרו שמספר הילדים שנרשמו לשנת הלימודים תשכ"ט עלה בשנים עשר אחוז. בשנה הבאה המספר יוכפל. בקרוב תיפתח עוד אוניברסיטה. יקומו ערים חדשות. יסללו כבישים מקונטרה עד קנטרה. יבואו מיליון תיירים, כך היה כתוב בעיתון. בתוך שנים אחדות נגלה את התרופה לסרטן. נעזור לאמריקנים ליישב את הירח. הנפט של סיני יממן לנו את התעשייה. מכוניות מפלסטיק תוצרת ישראל ימלאו את העולם. הערבים יעשו אתנו שלום.

תקופה של שפע ושגשוג תתחיל מיד. בעצם היא כבר כאן. מרגישים אותה. שתי מורות עברו דירה. שלוש יצאו לחופשת לידה. לאחת נולד נכד. המורה למלאכה קנה פיאט 600. הוא חילק לכולם הזמנות לבר המצווה של בנו הבכור. "רק אתמול הוא נולד הקטנצ'יק הזה, וכבר או-טו-טו בצבא."

התחילו שידורי הטלוויזיה, שלושה ערבים בשבוע כולל מהדורת חדשות. אכן עידן חדש ומופלא. ובחנויות כבר התחילו הנחות סוף העונה. זה הזמן לקנות ביקיני למי שיש לה אומץ. "אם כי תל אביב היא עוד לא סן טרופז," אמרה סגנית המנהל, "וטוב שכך."

ובכל זאת סתם יום. שלושים ושתיים מעלות בצל. הביל ולח. והשמים, שמשום מה החליטה ליאורה להרים את פניה ולהביט בהם פתאום, היו אפורים ומטונפים. איך אפשר להתפלל לשמים כאלה, חשבה. מועקה כבדה מאוד מילאה את חזה. היא עצרה בקיוסק בשדרה, הזמינה גזוז, ועוד לפני שגמרה ביקשה עוד כוס אחת. האשלים הסתירו ממנה את השמים ההם. סתם יום, אמרה לעצמה, סתם עוד יום. היא הלכה לאורך רחוב דיזנגוף והביטה בחלונות הראווה שבאף אחד מהם לא השתקפה דמות מורה מנומשת, ממושקפת, בת עשרים ושש. אחר כך התיישבה על ספסל דביק בגינה ציבורית קטנה שאת שמה לא זכרה, התיזה את הסנדלים מכפות רגליה הלוהטות, הוציאה סיגריה מהחפיסה ושמה אותה בפיה. ובאותו פיזור נפש גם דחפה את ידה לתוך התיק כדי לדלות מתוכו קופסת גפרורים. אצבעותיה המחטטות פילסו דרך בין חפצים מוכרים עד שנתקלו פתאום בחתיכת מתכת עגלגלה שמגעה היה נעים וקר.

זה היה הקליע.

היא העמידה אותו על כף ידה, קירבה אותו לעיניה והתבוננה בו. גליל נחושת שקצהו המחודד מעוך מעט. הוא היה כל כך יפה. כל כך יהיר. כל כך חסר ערך. ואז, בלי שום מחשבה נוספת, הניפה את ידה והשליכה אותו למרחק, לקצה הגינה הציבורית, אל תוך השיחים.

אחר כך מצאה בתיק קופסת גפרורים והדליקה את הסיגריה.

כן, עוד הרבה דברים יקרו, חשבה, דברים טובים.

ילדים שיחקו בגן השעשועים. אמהות פטפטו. כבר היה כמעט ערב.

(*קטע נוסף יפורסם בשבוע הבא)

מדינה יקרה,

מגיע לך מזלטוב. מגיע לך להיות בראש מדד האושר של האו"ם. מגיע לך להיות שווייץ של המזרח התיכון. מגיע לך להיות ארץ זבת חלב ודבש. מגיע לך להיות סבבה. אחלה. חבל-על-הזמן. קשוחה כזאת. אחת שלא מתביישת מאף אחד. שעל הזין שלה העולם. שיודעת להסתדר. שאף פעם לא יוצאת פראירית. שיודעת להגיד את המילה האחרונה. מגיע לך. מגיע לך להעריץ את עצמך. לאהוב את עצמך עד מוות. להרגיש חשובה. להרגיש צודקת. להרגיש צדיקה. מגיע לך לא להרגיש כלום. מגיע לך להיות מטומטמת אם מתחשק לך. מגיע לך להיות מרושעת אם מתחשק לך ומתי שמתחשק לך. מגיע לך לבחור את הזמן והמקום לתגובה ראויה והולמת. מגיע לך להלום. מהלומות הולמות אותך. אפור מתאים לך. כחול לבן מחמיא לך. ביחוד בחמסין. יפה לך יולי-אוגוסט. יפה לך סוף העונה. יפה לך שמלת בטון ומלט. יפה לך כתר. יפה לך סגר. יפה לך טילים ואבנים וטיירים שרופים. יפה לך אקשן.

מגיע לך להתרגש. למחוא כפיים. לקבל את הכוכב הבא. את ליקוי החמה. את החושך. את ממשלת הצללים. את המלחמה.

מזלטוב מדינה יקרה, והכי חשוב, אל תדאגי: אנחנו כאן, שומרים לך על החנייה.

לכל פרץ מחריד של טרוף אלים, הסימפטומים הקליניים שלו. כל רצח ראוי לבחון על פי הנסיבות המאפיינות אותו. יתכן שעל פי אותו הגיון קרימינולוגי יש להתייחס גם לרציחות המוניות. אם כך הרי שכל מקרה של ג'נוסייד – מתוך הקטלוג הארוך שמספקת לנו המאה ה-20 – צריך להירשם בזיכרון כאילו היה יחיד במינו, ויש לערוך בגינו חשבון נפש נפרד.

ולפיכך אפשר פשוט להתעלם מכך שיום השואה שלנו (שלנו!) חל בסמיכות ל-17 באפריל, היום שבו לפני 40 שנה, ב- 1975, כבש ארגון שכינויו היה "קמר רוז'" את פנום-פן בירת קמבודיה והשתלט על המדינה כולה. באותו יום התחיל בקמבודיה אקספרימנט חברתי מטורף שבמהלכו, להערכת ההיסטוריונים, נרצחו מליון ושבע מאות אלף בני אדם. ביניהם מאות אלפי ילדים.

היה זה ג'נוסייד מסוג אחר. חדש. ג'נוסייד התאבדותי. לא עוד עם שמנסה להשמיד עם אחר, אלא הפעם, כת קנאים שמנסה להשמיד את עמה שלה.

הניסוי כידוע לא הצליח. הניצולים והרוצחים התאוששו איכשהו, והיום, אחרי סימון של אתרי קבורה, איסוף גולגולות, וסרטים של רולנד ג'ופה וריטי פאן, הם חיים אלה עם אלה, כרוכים יחד במעבדת הניסוי לשעבר, ומקיימים דיאלוגים ברי-קיימא בסמרטפונים. אין להם יום שואה. הם לא עומדים דום, לא שרים את התקווה הקמבודית, לא עולים לאתרי זוועה, לא מתעטפים בדגלים. וחוץ מזה, נראה שהם עדיין לא מצאו שום שימוש פראקטי ברחמים-עצמיים.

עם מוזר, הקמבודים.

ואולי לא. שהרי אפשר גם לטעון כי רצח, כל רצח, הוא פעולה אנושית באנאלית להחריד, והסיבות שמביאות אדם אחד לנשל אדם אחר מקיומו עלי אדמות, אינן כל כך שונות כפי שאנחנו רוצים לחשוב. ואם כך, אבוי לנו, גם רצח-עם, אינו אירוע חד-פעמי, יוצא דופן, אירוע שמאפיין חברה כזאת או אחרת, ברגע היסטורי כזה אחר, בנסיבות כלכליות, או תרבותיות, או התפתחותיות כאלה ואחרות.

ולכן יום השואה איננו שייך לעם היהודי. הוא של כולם. של האנושות כולה. של היזידים ושל אנשי המדינה האיסלמית, של בני הטוטסי ושל ההוטו, של המוסלמים בבוסניה ושל הסרבים, של אנשי בנגלדש ושל צבא פקיסטאן, של תושבי ביאפרה ואזרחי ניגריה, של הצוענים ושל הגרמנים, של היפנים ושל הסינים, של הארמנים ושל והתורכים.

וגם של הקמבודים ושלנו.

"בזוי יהיה הנסיך אם ייחשב הפכפך, קל דעת, רכיך, פחדן, הססן. מדברים אלה על הנסיך להישמר כמו שספן נשמר משרטון, ועליו לפעול כך שבמעשיו יראו בני האדם גדולה, עוז כובד-ראש, גבורה. "*

כך כתב ניקולו מאקיאוולי, בחיבורו "הנסיך", ספר הדרכה לשליטים מצליחים, שהתפרסם בפירנצה בשנת 1532 ומאז כידוע, מעולם לא איבד את תוקפו, גם לא כאן, בדמוקרטיה העצבנית שלנו, שמתרגלת את משחק הפתקים בדחיפות גדלה והולכת.

ובכל זאת, במה דומה פקיד שמקבל את ניהול ממשלת ישראל למשך ארבע שנים בתוקף רצונם של כך-וכך מצביעים בהליך ידוע מראש, לבין דיקטאטור קטן באיטליה של אמצע המאה ה-16? ובכן, דבר ראשון בצורך שלו להיראות – כפי שמציע מקיאוולי – גדול מאחרים, גיבור, כבד-ראש, ואמיץ. *

או בעצם – בדיוק להיפך. שהרי דווקא היעדרן הבולט כל כך של סגולות אלו אצל בנימין נתניהו הוא זה שגורם לו להיות האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. או ליתר דיוק, הנסיך המתאים ביותר לנסיכות השטעטל שלנו.

קטנוניותו למשל, תכונה נפלאה כל כך שמוסיפה עוד ועוד נפח וגובה לאגו הקולקטיבי שלנו. פחדנותו – תכונה טובה וחשובה ביותר שבזכותה אנחנו ניצלים (בינתיים) ממלחמת גוג ומגוג האיראנית. קלות הראש – עוד סגולה נאה שמאפשרת ללבות גזענות ושנאה, להגיד דברים והיפוכם, ולטעון טעוני הבל, או בקיצור, היכולת לגרום לנתינים הזדהות רגשית. מחסור מוחלט של גבורה – כלומר העדר טוטאלי של איזשהו חזון מדיני, מה שעושה את נתניהו לרב-אמן בתחום אשליית הזמן ומאפשר לו לשכנע את בוחריו שהם צעירים לנצח. לא לחינם הם קוראים לו "הקוסם". אולי יום אחד הוא גם ילמד אותם לעוף מעל לתהום שפעורה מתחת רגליהם.

ויווה הנסיך!

*תרגום: גאיו שילוני

רוב חתולי הפייסבוק, תקריבים של קישים מהבילים ותחפושות לפורים, זוכים ליותר "לייקים" מההגיגים ה(כמעט) שבועיים שלי. אני לא מתלונן, אני רק תמה כמה מעמיתי הנכבדים קראו את דברי בשבוע שעבר על עצומות האינטלקטואלים המתפרסמות מדי יום שישי בעמוד הראשון של הארץ כמודעות בחירות של מרצ. לאלה שבכל זאת קראו אני רוצה להבהיר בזאת כי מרצ ואני שוכנים באותו צד פחות או יותר. כוונותיי, אני נשבע (בחי אדוני בספר התורה), טובות בהחלט. ההתנגדות שלי מכוונת להתבדלות האליטיסטית של מרצ, שלדעתי הינה טעות כרונית, מתמשכת, מזיקה ומעצבנת. ושוב אני מזכיר לקובעי האסטרטגיה המר"צית וגם לחותמים (כלומר חברי המועדון, ראו פוסט קודם) שלעתים אפשר לטעות ולחשוב שסנוביזם הוא עניין אידיאולוגי, ולא סתם אופי מחורבן שקשה לשנות.

אבל אני מניח כי כל מה שאכתוב הערב על הבחירות – ובאמת מתחשק לי שוב להזכיר לכם את חלקה הכבד של ציפי לבני, שותפה בכירה למפלגת העבודה, בארבע מלחמות מיותרות ואחריותה המיניסטריאלית למותם של מאות אנשים – יהיה מיותר לגמרי. לא רק בגלל החתולים הקישים והתחפושות שמולם אין לי כל סיכוי. לא. אני פשוט חושב שהבחירות לכנסת העשרים לא ישנו את הגורל שכבר חרצנו לעצמנו ולילדינו. הארץ הזאת תמשיך להתכער, תושביה ימשיכו להתבהם, וחום יולי -אוגוסט בוא יבוא. בעצם, מה אני מדבר, הוא כבר כאן.