פעם, לפני הרבה שנים, כשקיבל את תעודת הבי. איי. ממוסד יוקרתי, שלח לו סבא חמש מאות מארק וביקש ממנו שייגש לחייט ויזמין חליפה. ובאותה הזדמנות, ביקש סבא, שיקנה לעצמו גם עניבה יפה או שתיים. אז, בימים ההם, עוד היו חייטים, והם אכן תפרו חליפות.
אבל במקום לקנות חליפה נכנס הבוגר הטרי לחנות של אדון לָלַני, (שהיתה אפופה בריח נפלא של גארם מאסאלה) וקנה כרטיס טיסה זול לתל אביב.
ושם נשאר.
חלפו שלושים שנה, ובתל אביב לא התעורר שום צורך בחליפה. גם לא כשסבא מת והבוגר, שכבר לא היה בוגר, אמר עליו קדיש. ובכל מקרה, ללוויות באים אצלנו בלבוש מרושל. נון-שלנטי. סוציאליסטי. כדי לקרוא תגר על החגיגיות האיומה שבמוות. כן, זה מובן. (ולפעמים אגב, מישהו מזנק עליך בשער בית הקברות עם סכין יפנית שלופה וחותך לך את צווארון החולצה. צריך להיזהר).
שלושים שנה חמקו ונמחקו, ואפילו יותר. לא היו קבלות פנים רבות רושם, לא אירועים ממלכתיים, לא הדלקות משואה, לא מסיבות קוקטייל (מלבד אולי באיזה פסטיבל נידח), ואפילו לחתונה המקוצרת בעיריית ניקוסיה הוא התייצב בסתם לבן של יומולדת. לא יותר. בקיצור, באין חליפה ועניבות, ארון הבגדים של הבוגר המזדקן התמלא בחולצות טריקו דהויות, מכנסיי קצרים, ותחתונים.
ופתאום קרה נס.
הזמינו את האיש לטקס. וגם התרו בו: תתלבש יפה, תהיה טלוויזיה.
אז עכשיו מרים הבוגר הקשיש את מבטו לשמיים ופונה אל נשמת סבו ( שעושה שם למעלה "גֶמוּטליש" עם סיגר חצי קורונה ועם פרוסה עבה של לֶבֶּרווּרְסְט מעוכה על פרוסה דקיקה של לחם שיפון) ואומר לה בגרון ניחר: "אָלזוֹ סבא, הגיע סוף סוף הרגע הגדול. אבל שָייסֶה. אם רק היה נשאר לי משהו מהחמש מאות מארק ההם."
דמעות על הבוקר-
זכרונות מתוקים -מרים