בדיוק על פי התכנית, עליתי השבוע להר הצופים כדי לשעשע קהל טרי של סטודנטים רכים, ואולי גם לנסות ללמד אותם איזה טריק חדש או שניים. אולד דוג… לא ציפיתי להפתעות. ואכן, יום עבודתי הראשון בסמסטר א', לא הניב שום דיווח יוצא דופן. אבל הוא בהחלט הניב תמונה. תמונה מדהימה. והרי היא לפניכם:

חדר 512 בקומה 5. שלושה חלונות פונים מזרחה, לכיוון ים המלח. בחלון ימין נראית העיר מעלה אדומים מסתערת לצפון-מערב. בחלון שמאל נראית העיירה עיסאוויה מנסה להתקדם לדרום-מזרח. החלון האמצעי ריק. הוא מכיל רק נוף של גבעות צהובות-אפורות שנצבטו בהן סימני אצבעותיו של ענק. שני האויבים המרים, רעבי הטריטוריה – לא שווי כוחות יש לציין – שולחים זרועות בטון השואפות לכסות את הנוף התנ"כי בכיעור אורבאני חסר רחמים.

אבל הם לא ייפגשו כנראה. לא בקרוב. בכל אופן לא במהלך הסמסטר הזה. בחלון האמצעי, במרחבים שבין שטח E1 המוקפא לבין מורדות הר הצופים, מתנהל מזה שנים מאבק עיקש בין ישראל המתפשטת לפלסטינים מותשים.

בינתיים ביקשתי מהסטודנטים להפוך את כיוון הכיסאות בכיתה כדי שיוכלו לחזות בטריפטיך הפוליטי המופלא שמתרחש מאחורי גבם בזמן שהם לומדים איך להמציא ולנסח נרטיבים.