הכותרת כמובן מטעה. פועלים – אכן יש עוד כאלה בארץ הזאת – רק עובדים קשה, ואם הם במקרה ערבים, אז שישכחו גם מסכיני פלסטיק. את החומוס על הפיתה שימרחו עם האצבע. ושזה לא יהיה באשקלון, אם אפשר.

הרעיון הוא כמובן להפוך את האקדח/תמ"ק למצרך עממי וזמין לכל אזרח ואזרחית, כדי שעם ישראל יממש את התיקון השני לחוקת מולדתנו, וכך יוכל סוף סוף כל אדם שומר חוק ואוהב סדר לרצוח את אשתו או להוציא להורג את הנהג שגידף אותו ברמזור, או – בעצם בעיקר – לבצע חיסולים ממוקדים באופן פרטי וספונטני בחשודים ערביים.

אבל כל אלה הם רק עניינים טריוויאליים. הרי גם לפני הבשורה על פי השר אהרונוביץ , נרצחו כאן נשים, חוסלו חשבונות, ונורו ערבים. ובכן, ישאלו הספקנים, מה חדש? גם קודם ירינו. ירינו בכיף. עם או בלי רישוי של משרד הפנים. עם או בלי מכתב מרופא שאנחנו פסיכים עם הפרעת קצב. עם או בלי יד רועדת ופזילה חמורה בעין ימין.

נו, אז מה חדש?

אני אגיד לכם מה חדש: עכשיו כשבכל שכונה תקום מיליציה חמושה שתפקידה להגן על הזהות היהודית, הגאווה הלאומית, והנאמנות למולדת, פתאום נבין שהנשק שהשר מחלק לנו מתוך דאגה נדיבה לביטחוננו, בעצם נועד לגרום לנו לבצע התאבדות קולקטיבית.

אנחנו לא רוצים נשק, השר אהרונוביץ. אנחנו רוצים להמשיך לחיות. רק עוד קצת אם אפשר.