באיחור גדול אני מרשה לעצמי להגיב לעניין אותו פיזמונר מועמד לפרס, שלחניו הנעימו לנו כמה דקות פה ושם ושדעותיו על דא ועל הא גורמות לנו עוגמת נפש.

ובכן, בשבוע שעבר חגגתי את יום הולדתי החמישים ותשעה, והנה פתאום יש ברשותי ערימה נכבדה של שנים עלי אדמות. ולפיכך גם לי מותר לדון בעניין הזה שנקרא "פרס על מפעל חיים", ולהרהר באפשרות שהזמן שחלף במהירות והתמלא בשמחות וכעסים ומלים וזיכרונות יוכר באופן רשמי כ"מפעל חיים", ואז מישהו – השר לענייני תהילה וכבוד אולי – ילחץ לי את היד ויגיד לתוך מיקרופון מהדהד, "עשית את זה, זקנצ'יק, חיית, מגיע לך פרס."  נו כן, זה לא שלא רציתי שיאהבו אותי, הרבה, וכמה שיותר, אבל  בינינו, מה ההבדל בין מפעל החיים שלי לכל המפעלים האחרים? אחד גידל חסה, אחד עשה טיפולי עשרת אלפים להונדה, אחד כתב ספרים. את הפרס כבר כולם קיבלו, לשיעורין, טיפין טיפין, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה.

אבל לחקלאי מותר להיות בנזונה ואף אחד לא יבוא אליו בטענות על כך שהוא מבצע מעשי לינץ' בשעות הפנאי, ומוסכניק יכול להיות פאשיסט גזען והומופוב וכל אחד יקבל את נטיותיו האידיאולוגיות בהבנה. גם לעורכי דין מותר. ולנהגי רכבת. ולמורים בתיכון. ולשוטרים. ולמלצרים. ורופאים. וטייקוני בורסה. ויצרני קונדומים. וסוחרי רהיטים. וממסגרי תמונות. לכולם, לכולם שמורה הזכות להיות רשעים צרי אופק וחסרי סובלנות.

מלבד אלה שאתם קוראים להם אמנים. מלבד אלה שיכולים לזמזם מתוך המוח מנגינות. או להעלות ציור על קנבס ולחשוף מתוך השיש את קפלי גלימתו של קדוש. לשורר פואמות, לביים סרטים, לחבר רומנים, להלחין סימפוניות… מהם אתם מצפים שישמשו מגדלורים של צדק ומוסר, מהם אתם דורשים שיהיו רמזורים מהבהבים של אחווה אנושית וחמלה.

אבל למה בעצם? מה, הם לא בני אדם?