מי נחוץ לכם יותר, רופא או סופר? את מספר הטלפון של מי מהם אתם שומרים בזיכרון האלקטרוני ובגיבוי של הזיכרון ובגיבוי של הגיבוי? לא של הסופר, כמובן.  אלא אם … אלא אם… הסופר הוא גם במקרה רופא. או להיפך. יש לי שני מכרים כאלה: מיכאיל בולגאקוב מנוחתו עדן, שעל פי דיווחיו (ב"רשימות של רופא צעיר") התמחה במחלות מין ובמיוחד בעגבת. השני הוא אנטון צ'כוב עליו השלום. שניהם ויתרו על הרפואה והתפרסמו כסופרים בעלי יצירות קנוניות. בולגאקוב היה צריך למות קודם, להיקבר, ולחכות שנים רבות עד שהכירו בגדולתו הספרותית.  צ'כוב נהנה מתהילה עוד בחייו.  כך או כך, אם היו ממשיכים לעסוק ברפואה אולי היו מצילים נפשות, מקלים על כאבים, חוסכים יסורים וצער, אבל לנו לא היו "לב של כלב" ו"בת השחף".

בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, המחלות שפגשו רופאים כפריים מסוגם של צ'כוב ובולגאקוב  באו לעתים קרובות עם עוני, בערות, קיפוח, וניצול. קל היה יותר למנוע אותן באמצעות תיקון החברה מאשר לרפא אותן עם קומפרסים ושמן קיק.  סופרים שסיפרו על כאבים יסורים וצער נטלו חלק חשוב בהתפתחות ההגות הסוציאלית, ואילו רופאים, כלומר אותם אנשי מדע רציניים שזה עתה למדו לרחוץ ידיים בסבון, עדיין פיגרו פיגור ניכר אחרי הקדמה.

אגב, צמד הרופאים שחצו את הקווים קיבלו את עונשם הראוי: צ'כוב מת בגיל 45 משחפת (1904) ובולגאקוב היה בן 50 כשמת מאי ספיקת כליות (1940). שני מצבים רפואיים שבימים ההם נחשבו חשוכי מרפא.

בינתיים, בעשרות השנים שחלפו, הביא את עצמו מדע הרפואה לחזית הטכנולוגיה (ואיזה יופי – קהל הקוראים זוכה לחיים ארוכים יותר. תיאורטית לפחות, הקולונוסקופיות, הצנתורים, האולטרא סאונד, הסי.טי, והפריות המבחנה הגדילו לנו, לסופרי המאה ה-21, את השוק), ובאותו זמן הספרות נסוגה והפכה את עצמה לתחום בידור מידי, מקומי, וטריוויאלי. לא רק שאין לה לספרות יומרות להתמודד עם תחלואי החברה. היא עצמה הפכה לסוג של אקזמה.

זה המצב: עדיין לא נעלמו מהעולם העוני הבערות הקיפוח והניצול, אבל כבר אין מי שיחצה את הקווים: סופרים שמוכנים להפסיק לבדר ולהתחיל לרפא.

אמר לי ערן, המורה למתמטיקה, שביום חמישי האחרון חלק איתי מסלול בבריכה הלימודית: "עד שלא יהיה לנו אסון טבע ראוי לשמו, לא נראה את עצמנו שייכים למשפחת העמים." את השיחה ניהלנו כמובן מחוץ למים, במלתחה ליתר דיוק, אחרי שחייה תחת גג פלסטיק הלום גשם. ולמחרת, כשגברה הסערה האירו ברקים את השחיינים, ורעש הטיפות שהתחרה ברעמים העלה אסוציאציות של שדה קרב בנוסח שפילברג. ולא בכדי, יש לומר. שהרי גם אירוע מטאורולוגי מפתיע כמו סערת דצמבר מעורר בנו מיד את הכמיהה להדבק באותה אחווה לאומית מתוקה שבדרך כלל מייצרים מבצעים צבאיים. ולכן מיד התגייסנו. כלומר, גייסו אותנו. מי שלא קיבל ד"שים מהחזית, קיבל מהתקשורת את טקסטים המוכרים והאהובים: "מבצע חילוץ","הכוחות בשטח", "עם ישראל מוכיח את חוסנו", "נגמש"ים ברחובות", "צה"ל פינה במסוקים…"

ובכל זאת, מסתבר שלמרות הרצון הטוב, וחרף תשוקתו האדירה של העם הזה (שכמה טוב שהוא כזה-שהוא-כזה) להתמסר כול כולו להיסטריה ציבורית חמימה – העניין לא ממש תפס. בטח כבר הבנתם מה קרה כאן: חגיגות האבל על זמר הקונצנזוס כבר סחטו מאיתנו את כל פוטנציאל הריגוש הלאומי. מסתבר שאפילו פסיכים כמונו צריכים איזה דקה מנוחה מהסולידאריות השבטית. זה לא שאנחנו אינדיבידואליסטים חס ושלום, פשוט יש לנו גם כמה צרות פרטיות משלנו.

לאחיה של רותי למשל, ירושלמי מנותק חשמל, מתו הדגים באקוואריום. ואותי  זה מעציב.

לכבוד יום הולדתו ה-95 של אלכסנדר סולז'ניצין עליו השלום (הלך לעולמו לפני כ-3 שנים) החלטתי להביא לכם הגיג שלו הנוגע לסופרים, משוררים צעירים, מו"לות, וספרות ילדים, שהתגנב אל תוך הרומן הגדול "מחלקת הסרטן" (ידוע לקוראי העברית כ"אגף הסרטן", כי כך התעקש לקרוא לספר המתרגם הטרחן והמסורבל להחריד יוסף סערוני). הספר, שעלילתו מתרחשת בחורף 1955 (באופן משעשע, היום שבו נולדתי, שבת, 5 בפברואר 55' מופיע בסיפור בציון התאריך…) נכתב באמצע שנות ה-60'. האם הדברים רלוונטיים גם לתקופה אחרת ולמקומות אחרים? שיפטו בעצמכם.

 בקטע המובא להלן נפגש אחד מגיבורי המשנה, פאבל ניקוליאביץ' רוסאנוב  (עסקן מפלגתי פרובינציאלי, חולה אנוש) עם בתו, אַלָה, המשוררת המתחילה (שנקראת כאן גם אבייטה):

"ספרי על עצמך!" ביקש האב.

"נו, נסיעתי היתה מוצלחת מאוד. הבטיחו לכלול את קובץ שירי בתכנית בית-ההוצאה! אמנם רק לשנה הבאה. אבל זהו הזמן הקצר ביותר. לא יתכן מועד קרוב יותר!"

"מה את סחה! מה את, אַלָה! האומנם בעוד שנה נחזיק בידינו..?"

"אולי לא בעוד שנה, אלא בעוד שנתיים…"

נחשול של שמחה גרף את האב. הוא ידע כי הביאה עמה שירים למוסקבה, אבל מגיליונות אלה המודפסים  על מכונת-כתיבה עד הספר שחקוק עליו "אלה רוסאנובה" נראתה לו הדרך ארוכה ועבותה.

"נו, כיצד עלה הדבר בידיך?"

אלה זחוחת הדעת העלתה חיוך על שפתיה. זה היה מסוג החיוכים הניתנים כמתת למסובים.

"מובן, אם אתה הולך סתם ככה להוצאת ספרים ומציע להם שירים – מי ישים לב אליך? אבל אנה יבגניבנה הפגישה אותי עם מ. ועם ס. וקראתי להם שניים שלושה משירי ואלה מצאו חן בעיני שניהם. נו, ואחר כך הם טלפנו למישהו, כתבו פתק למישהו ובכל נעשה פשוט מאוד."

"זה נפלא," זהרו פניו של פאבל ניקוליאביץ'. הוא משש במגרות השולחן, מצא את משקפיו  והרכיבם על חוטמו, כאילו אמר לעיין בספר הנכסף.

בפעם הראשונה בחייו רואה הוא משורר חי, לא משורר אלא משוררת. ופיו היה פעור.

"ובכלל, תהיתי  על אורח חייהם. איזו פשטות של יחסים! חתני פרס וקוראים איש לרעהו בשם פרטי. ואין בהם שמץ של יומרה, גלויי לב כולם. אנו מתארים לעצמנו סופר מרחף אי שם בעננים, מצחו חיוור, אין לגשת אליו! לא היו דברים מעולם. לבם פתוח לשמחות החיים, אוהבים ללגום, ללעוס, להיטלטל במכונית בצוותא. מותחים איש את רעהו, צחוק עד לב השמים! היתי אומרת, חייהם עליזים. וכמגיע הזמן לכתוב רומן מסתגרים הם בקייטנה, חודשיים, שלושה חודשים, בבקשה – הרומן מוכן! חיים אלה מוצאים חן בעיני. עצמאיים הם! חופשיים! מכובדים! אקדיש כל מאמציי ואכנס לאגודת הסופרים!"

"ואת מקצועך תזניחי?" נכנסה חרדה ללבו  של פאבל ניקוליאביץ'.

"אבא! השפילה אבייטה קולה. "העיתונאות, בסופו של דבר, אינה אלא מישרת שמשים. מטילים עליך משימה, עשה כך וכך, אין מרחב לפעולתך, לראיין כל מיני אנשים כבודים! כלום אפשר להשוות! והנה סופר אחד שהתמחה בכתיבה, לימד גם את אשתו ואת בת אחיו! וכותבים הם שלושתם!"

"פלאי פלאים!"

"כי עבודה זו משתלמת יפה!"

"ואף על פי כן אלה, חושש אני: ופתאום לא יצא מזה כלום?"

"כיצד לא יצא? אתה סתם תמים, גורקי אמר: כל אדם עשוי להיות סופר! העמל סולל הדרך לכל! במקרה הרע ביותר אוכל להיות סופרת לילדים! הרי זה יכול כל אחד."

"בדרך כלל זה טוב מאד," הרהר פאבל ניקוליאביץ'. "בדרך כלל הרי זה מצוין. מובן, את הספרות צריכים לעשות אנשים בריאים מבחינה מוסרית."

"יש לי שם מצלצל יפה! לא אשתמש בשם בדוי. גם ההופעה שלי מתאימה להפליא לספרות."

אחרי שלוש שנות עבודה יוצא ספר.

אין מוזמנים, אין שולחנות ערוכים. אין שנדלירים נוצצים, אין פודיום עם מיקרופון. אין הרמת כוסית. לא שמפנייה, לא יין, אפילו לא קברנה צ'יליאני. אין קרקרים אין מקלות מלוחים אין רוגלעך. אין סנדביצ'ים קטנים עם גבינה. או פסטרמה. או מימרח אבוקדו. או חצילים עם פֶטה. אין תזמורת קאמרית עם קטעי בארוק נעימים, אין להקת נערים שמנגנת ג'אז, אין פסנתרן, אין אקורדיוניסט. אין זמרת. אין ריקודים. אין ברכות, אין נאומים, אין הרצאה של פרופסור לספרות או מבקרת חשובה או משורר. אין דקלומים. אין הקראות. אין מחיאות כפיים. אין לחיצות ידיים. אין חיבוקים. אין טפיחות חבריות על השכם. אין נשיקות. גם לא על הלחי. אפילו לא באוויר.אין צחוקים. אין חיוכים מנומסים, אין מחמאות, אין חנופה, אין הבטחות, אין פרידות, אין נפנופי ידיים, אין שיירת מכוניות שיוצאת מהחנייה.

אין כלום.

יש רק פייסבוק, ו"תעשו לי לייק בבקשה".

חרף מקורותיו הפגאניים, מזכיר לנו חג החנוכה שאנחנו, בני אור אנחנו, ומלחמתנו המתמשכת (כבר התרגלנו) בבני חושך היא פחות או יותר סיבת קיומנו כבני תרבות.

האומנם? בלי לגרור אתכם, קוראי היקרים, לפלפול טרחני,  בואו נסכים שלאור אין קיום כלל מבלי החושך. ולהיפך. מין תאומים סיאמיים כאלה שנבראו זה בתוך זה. ולכן כל המלחמה הזאת של אור וחושך היא פיקציה שמטרתה למכור רעיונות דתיים, חברתיים, לאומניים – מרכולת זולה ונצרכת.

עכשיו בואו ניזכר גם שחלק מאיתנו לא מתביישים להודות שהם אוהבים את החושך, ובעצם, ממש זקוקים לו. זקוקים  לו באופן נואש. זקוים לו כמו אוויר לנשימה. ולא רק כדי לשחזר את תנאי הרחם שבהם הניחו לנו לגדול בשקט ולא בלבלו לנו את הראש – אלא גם משום שרק בחושך אפשר להתבודד ולהסתתר.

רק בחושך מותר לו לאדם להיות מכוער. ערום. עקום. מרושל. כלומר רק בחושך מותר לו לאדם להיות הוא עצמו. כי חושך, יקירי, פירושו פרטיות.

אלא שהמושג פרטיות לא מוכר כאן במדינת ישראל. בהגדלה המגוחכת הזאת של שטעטל מעופשת ממרכז אירופה, כל אחד חייב לחשוף את מערומיו וכעורו של האחר. כפי שאין, ולא יהיה כאן לעולם, שקט (כן! שקט! קצת שקט בבקשה!!!!!!) כך לא יהיה כאן לעולם חושך. פינה אפלולית להיחבא בה, רק לכמה דקות… זה כל מה שאנחנו מבקשים.

לך תסביר את הבקשה הפשוטה הזאת לשכנים שלי שמאירים את חצרם באור יקרות. לך תסביר את העניין הזה לפקידי העירייה שמאירים את גינת השעשועים הקטנה שברחוב באמצעות ארבעה זרקורים שהובאו מאיצדיון יד-אליהו. לך תסביר את העיקרון הפשוט הזה למחלקה להנצחת החללים (או איך שקוראים לחבורה הזאת) במשרד הביטחון, שכבר כמעט עשור מתעקשית להציף את בית הקברות הצבאי בקריית שאול באור. ולמה בעצם? האם נועדו הפנסים להאיר למתאבלים באישון לילה את ספרי תהילים שבידיהם? או שאולי נועדו להכשיל מפגשים רומנטיים ולמנוע משגלים על לוחות השיש הצרים? כך או כך, מעניין כמה עולה לנו, למשלמי המיסים, להאיר את המתים.

חג סביבונים שמח.

כנהוג – פתחתי דף פייסבוק לספרי החדש "המאחרים" שיצא להפצה בימים אלה:

https://www.facebook.com/hameacharim

היום, 24 בנובמבר, ימלאו 50 שנה למותו של לי הארווי אוסוואלד, החשוד היחיד בהתנקשות בנשיא קנדי.  אוסוואלד נורה  על ידי אחד, ג'ק רוּבּי, מול מצלמות טלוויזיה בשידור חי, בעת שהועבר מתחנת המשטרה לכלא.  ב- 48 השעות שחלפו מרגע מעצרו ועד לרציחתו, כשרואיין על ידי חוקרי אף-בי- איי. הכחיש אוסוואלד כל קשר להתנקשות, וכשמת, לא היתה בידי הרשויות כל הוכחה ממשית לאשמתו. אבל החקירה נמשכה כמובן. הצטברו עדויות, נחשפו צילומים, נאספו פריטים, נמדדו מרחקים, חושבו מהירויות, נבדקו זוויות, שורטטו שרטוטים, נרקמו תיאוריות, ולבסוף גם ישבה ועדה שנקראה ועדת וורן על המדוכה ופרסמה את מסקנותיה. אבל חרף כל העיסוק הממושך והאינטנסיבי  בהתנקשות, עד עצם היום הזה לא נקבעה אשמתו הוודאית של לי הארווי אוסוואלד, ולפיכך – על פי אמות המידה של המהוגנות המשפטית – האיש יישאר בחזקת חף מפשע  לעולם ועד.

הוא גם יישאר צעיר. בן  24 בסך הכול.  יהיה מי שיטען שלא ניצל כראוי את חייו, שהרי המטרה שלשמה נולדנו היא להזדקן, כלומר, להוליד ילדים, לפרנס אותם, לגדל אותם (מה זה בדיוק?) להנות ככל שניתן מהנאות הגוף ומהנאות הנשמה, לעשות צדקה וחסד, ולפנות את המקום לבאים אחרינו בלי לגרום יותר מדי נזק סביבתי.

זה עסק בטוח ודי משתלם כנראה. הצרה היא שרוב בני האדם אינם מסתפקים בכל המנעמים וההנאות שהעולם מזמן להם ומתעקשים להקדיש את זמנם עלי אדמות כדי להקים לעצמם מצבות זיכרון. ובכן – יש כאלה שנבחרים לנשיאים ויש כאלה שבוחרים לירות בנשיאים. האם יש הבדל בין שתי האסכולות? ההבדל הוא רק עניין תדמיתי, ולתדמית – בין אם של צדיק או של נבל – יש משמעות רק על פי מקומה בנרטיב. כך גם גיבורי אגדת ג'ון אף קנדי.  חצי מאה מגלגלת האנושות את הסיפור הזה, והאיש לי הארווי אוסוואלד, למרות ימיו הקצרים, הצליח לזכות בפרס האולטימטיבי על מפעל חיים. אשם או חף מפשע –  שמו ופועלו יהיו חקוקים על לוח הזיכרון הקולקטיבי עד סוף כל הדורות.

זה לא סקופ אני מניח, אבל תמיד נחמד להביא עוד עובדה מעניינית על התת-מודע הלאומי שלנו.

בוודאי שאלתם את עצמכם לא פעם מדוע כשאתם מתיישבים בפינה נידחת של אולם קולנוע שומם בהצגת אחר-הצהריים ביום חול גשום, בכל זאת, מעשה שטן, כשכבים האורות אתם מגלים שאתם מוקפים בשמונה בני אדם מדיפי או-דה-קולון, פאצ'ולי, וברוט, והם סוגרים עליכם באופן הרמטי, שניים מכל צד, שניים מלפנים ושניים מאחור, עם פופ קורן ושקית של "סמרטיס"?

ולמה כשאתם מתבודדים לכם בקצה רצועת קילומטר של חוף בודד, מיד נצמדת אליכם משפחה עם שולחן פיקניק, זוג שחקני מטקות, אנשי עסקים צמודי סלולריים, וחבורת משתזפות עם אוזניות דולפות של טכנו ושטוקהאוזן?

ולמה כשאתם מתיישבים על ספסל גלמוד בגן ציבורי לא ידוע, בעיצומו של מבצע צבאי בעזה, מיד, כאילו להכעיס, מצטרפת אליכם אם ותאומיה, קשיש ומטפלת, מוליך כלבים שהחליט לפוש, ופתאום גם איש ניקיון לבוש ברדס צהוב מטאטא סביבכם במרץ מטורף?

תשובה: העם הזה אוהב להדבק. להידחק. להיצמד. רק לא להיות לבד. אפילו לא לרגע. הנה, אמרתי את זה.

אבל לפני שאתם מאשימים אותי בגזענות (יש בזה משהו) הרשו להיתלות באילן גבוה. שלום עליכם, האנתרופולוג הדגול של העיירה היהודית, אמר על תחום המושב (חבל ארץ שהשתרע על כמיליון קילומטר רבוע, מקרים ועד לים הבלטי, מלודז' ועד גבולות סמולנסק) "זה התחום שבו יושבו היהודים ראש אל ראש כמו מליחים בחבית". אוי, וכמה רע היה להם בצפיפות הזאת! רע בהחלט אבל כל כך נחמד, חמים, ומלא קסם. כי אין כמו שבת אחים גם יחד. לא פלא שתכניתו של הברון הירש לישב את חמשת מליון חובבי הצפיפות האלה בערבות הפאמפאס של ארגנטינה נכשלה כישלון חרוץ.

והנה זאת קסמה של מדינת ישראל שלנו –  דחוקים זה אל זה, כמו מליחים בחבית אנחנו, וכמה שיותר יותר טוב. לכן לעולם אל תעלה על הדעת האפשרות לבטל את חוק השבות.לכן תמיד ימשיכו לעודד כאן ילודה, והכי חשוב, נמשיך להיצמד לתחת של הפלסטינים, חזק חזק חזק. עד שכולנו נחנק מאושר.

כן נובמבר, חודש הצהרת בלפור וחודש החלטת האו"ם, הוא חודש חשוב, חודש מקודש,  ואין ספק שהוא ראוי לעצרות מסדרים וחגיגות, לפחות כמו הימים הנוראים של מאי.  הבעיה של נובמבר היא כנראה  שהוא נדחק, טרחן שכמותו, בין תחילת שנת הלימודים לבין ימי החנוכה חנוכת מקדשנו בגיל ובשמחה נמלא את ליבנו, כלומר בעצם נצמד לישבנו של החג הפגאני האהוב ביותר  על היהודים. נו כן, ככה זה. סיפורי הגבורה של החשמונאים על אנטיוכוס אפפיפנס ימח שמו, עדיין מכניסים לכיס הקטן את בלפור וההצבעה בלייק סקסס. וחוץ מזה נובמבר הוא גם מין חודש פסיכי כזה שלא החליט אם הוא שייך לקיץ או לחורף.

כך או כך, אני עושה כבוד לנובמבר, ולכבודו, ולכבוד חברי גיבורי התהילה הציונית, אני מפרסם כאן צילומים ממפת ארץ-ישראל שנמצאה בין אלפי ספריו של אבי, מנוחתו עדן, אללה ירחמו.

זאת רק תזכורת. בשנה שבה פירסמה הקק"ל את המפה היפה הזאת "המרד הערבי הגדול" היה בעיצומו, וכל הצדיקים גלגלו (ועד היום מגלגלים ) את עיניהם, ושאלו, אבל למה? הרי כוונותינו כל כך טובות וטהורות. טוב, על זה כבר נאמר, הדרך לגיהנום… וכו'

הבית הקטן ששכן ברחוב הבאר פינת רחוב הגנים איננו. במקומו עומד תל הריסות. העצים הזקנים עדיין ניצבים משום מה במקומם. אני מניח שבעוד יום-יומיים גם הם יעקרו.

הבית החביב הזה היה ידוע כביתו של "איש הציפורים". לא זכיתי להכיר את בעל הבית המפורסם ואת אוסף הציפורים שלו. נדמה לי כי לפני שש עשרה שנים כשעברנו לגור כאן, כבר היה האיש זקן מאד, כמו רוב בעלי הבוסתנים היפים ששכנו בין שדות הכפר הירוק לנאות אפקה.

אני זוכר שקדיות פורחות. שיירות רוכבים. טווס מיוחם צורח אל הרחוב הריק מראשו של  איקליפטוס ענק. כביש מוצף בחורף. תנים חומקים בין אלומות פנסי המכונית. ריחות כפר.

אתם יכולים להבין שהשמות "רחוב הבאר" ו"רחוב הגנים" תיארו בימים הרחוקים ההם נוף אותנטי. אבל היום בשכונת בנייני יוקרה של מעמד ביניים יאיר לפידי, אין בשמות האלה שום כוונה אירונית. וגם לא התרפקות נוסטלגית, אני בטוח. סתם מקריות. אם כי ליזמי נדל"ן שמוכרים דירות פאר בבנייניי שיש וזכוכית של ארבע עשרה קומות, נחמד להתקשט ברומנטיקה כפרית. ואף על פי כן אני מרשה לעצמי להניח שגם בסלונים המתוקתקים, החדשים, המבהיקים בצבעי הקרם שלהם, ברחובות הגנים והבאר, עוד יש מי שבמוחותיהם מהבהבות תמונות ילדות של  שדות פרא ארץ ישראליים הפורחים בחורף ומצהיבים בקיץ.

אבל עזבו זיכרונות. אנשים צריכים דיור. זאת ארץ קטנה שמספר תושביה גדל במהירות. ואם כבר להתגעגע אז למה ללכת ארבעים שנה אחורה ולא ארבעת אלפים? הנה כך אנחנו ממלאים בצייתנות אדיוטית את הבטחתו של הקדוש-ברוך-הוא לאברהם אבינו ומתרבים כחול אשר על שפת הים וכמו כוכבי השמיים לרוב. כלומר, סופם של הבתים הקטנים ושל החצרות והבוסתנים, ושל שדות הפרא ושל החי והצומח – ידוע מראש. דינם נגזר. גורלם נחתם. הבאר והגנים, מרחבי החוף והשרון אינם אלא  "רזרבה קרקעית", שבעוד שני עשורים תהיה מכוסה בבתים.

יהיה נכון אם כן לומר שמדינת ישראל עולה על גדותיה. או אם נדייק – עולה על גבולותיה. כי היכן עוד מתקיימים המרחבים  הארץ ישראלים המתוקים שלנו? כן, כן, ניחשתם. בפלסטין. ובכן, אולי הטענה הפלסטינית שכוונת הישראלים היא להשתלט על אדמותיהם, בעצם נכונה? הטענה הזאת מוכחשת תדיר בשאט נפש ובעיקום פרצוף חד משמעי. אבל רגע, מה באמת נעשה כשיגמרו לנו השדות? ניישר קצת קו הגבול, לא? נחתוך קצת מפה, נחרים קצת משם, נייבש קצת, ניישר קצת, ננקה קצת, נגרף הצידה כמה עצי זית. כי בחייכם חבר'ה, מה יותר חשוב? שמן זית לחומוס או דירה לגור בה? התשובה ברורה.

והאמת היא שבעצם זה מה שאנחנו כבר עושים. במרץ. בשיטתיות. בחדוות יצירה.

בדרך כלל  מצטיירות ההתנחלויות בשטחים (במיוחד לעדיני נפש כמוני שנזהרים לא לעבור את הקו הירוק) כשכונות של בתים חמודים, אדומי גגות, מוקפים בגינות מלבלבות. ממש הבוסתנים של נווה גן וקירית שאול ששועתקו אל הרי השומרון. ממש פינת רחוב הבאר ורחוב הגנים ששוכפלה על הרכסים של הרי אפרים. אבל האמת היא שכבר היום נבנים בשטחים הכבושים (איש כמובן לא יעז לקרוא לאדמות המוחרמות האלה Lebensraum) בתי דירות, מגדלים נאים של שיש, זכוכית ואלומיניום.

ובכן גברותי ורבותי, מסתבר שזאת איננה כלל שאלה של שמאל מול ימין. אין כאן בכלל ויכוח בין אידיאולוגיות. מדובר ב"דיור בר-השגה". באופן אינטואיטיבי, כל מי שחי ומתרבה בישראל/פלסטין מבין שיום אחד, והוא איננו רחוק כלל וכלל, כל הרצועה הצרה הזאת שבין נהר הירדן לים התיכון, ובין הרי הלבנון למדבר תהיה מכוסה במגדלים! מי ייגור בהם במיליוני הבנינים האלה? יהודים? ערבים? יגורו בהם אנשים נטולי נוף. ואנשים נטולי נוף הם כידוע נטולי נשמה.

שלום לא יהיה כאן. רק הרבה הרבה בתים, ובהם הרבה הרבה דירות, שיעלו הרבה הרבה כסף.