"פפרלנד היא דגדוג מענג על בטנו הכחולה של היקום. חייבים לגרד אותה."

("Pepperland is a tickle of joy on the blue belly of the universe. It must be scratched")

כך אומר מנהיג המרושעים הכחולים, בקול סופראן מאנפף, לסגנו, מקס, ביצירת המופת "צוללת צהובה" מ-1968.

נזכרתי בדיאלוג הזה (מאת לי מינוף ואריק סיגל), בערב סתיו נוגה אחד, כששוב – כפי שקורה לי הרבה בזמן האחרון – נתקפתי בחרדה קיומית. פתאום מצאתי את עצמי מהרהר באותה חבורה של מנהיגים תכולים-לבנים שיושבים שם למעלה ולא מפסיקים לגרד אותנו רק כדי להסיר מאיתנו את דגדוג ההגינות, כלומר, את המעט שנשאר מהתחושה המענגת הזאת, ובאותה הזדמנות גם להפטר מהעקצוץ המעצבן של המצפון, ואם אפשר – גם לסלק את מגעם המטריד של האמת והיושר.

והם מגרדים ומגרדים ללא הרף. ביסודיות. לעומק. עד העצם. מגרדים עד שלא יישאר מהארץ הזאת כלום מלבד צלקת מדממת.