אחרי שלוש שנות עבודה יוצא ספר.
אין מוזמנים, אין שולחנות ערוכים. אין שנדלירים נוצצים, אין פודיום עם מיקרופון. אין הרמת כוסית. לא שמפנייה, לא יין, אפילו לא קברנה צ'יליאני. אין קרקרים אין מקלות מלוחים אין רוגלעך. אין סנדביצ'ים קטנים עם גבינה. או פסטרמה. או מימרח אבוקדו. או חצילים עם פֶטה. אין תזמורת קאמרית עם קטעי בארוק נעימים, אין להקת נערים שמנגנת ג'אז, אין פסנתרן, אין אקורדיוניסט. אין זמרת. אין ריקודים. אין ברכות, אין נאומים, אין הרצאה של פרופסור לספרות או מבקרת חשובה או משורר. אין דקלומים. אין הקראות. אין מחיאות כפיים. אין לחיצות ידיים. אין חיבוקים. אין טפיחות חבריות על השכם. אין נשיקות. גם לא על הלחי. אפילו לא באוויר.אין צחוקים. אין חיוכים מנומסים, אין מחמאות, אין חנופה, אין הבטחות, אין פרידות, אין נפנופי ידיים, אין שיירת מכוניות שיוצאת מהחנייה.
אין כלום.
יש רק פייסבוק, ו"תעשו לי לייק בבקשה".
אגור יקר שלי, כיוון שכתוב פה שהאימייל לא יוצג באתר, אני מרשה לעצמי להגיד לך בכנות שהפוסט הזה נורא טרחני ומתלונן, אבל כמובן קיימת האפשרות שלא תפסתי משהו.
אני רואה את זה אחרת. זה קטע ספרותי קצר, בלוז ליריד ההבלים של התעשייה. אם אתה רוצה להעמיק למה שלא תשאל את השאלה שעליה מושתת הקטע (הטוב לדעתי) הזה: האם יש ליצירה ספרותית זכות קיום ללא הפקת יחסי הציבור? וגם סוג של רפרנס לקטעים קלסיים בנושא של חגיגות במציאות נשברת. נו.שוין.
אבל למה? למה אין את כל הדברים הכיפיים האלה?
ספר מעולה, אם או בלי יחסי ציבור, תודה רבה אגור…
צרת רכים וכו', תחשוכ על כל הקוראים שהולכיםלחוות אותך דרך הספר. אתה כותב וזה מותפס! ונוגע באנשים!
מודפס כמובן, בסוף אני רק צייר
מודפס כמובן, בסוף אני רק צייר